בריאו – (רואן) 2

"רואן," אמו אמרה לו, "שמור על הצאן!" והוא שמר על הצאן, אבל כבר די השתעמם. הוא התעסק עם מקל שהיה מונח בסמוך לו, והחל לנופף בו באוויר כחרב. מאז ומתמיד רואן גילה התעניינות בכל דבר שזז, הוא בדק לעומק כל פריט וניסה כל אתגר. הוריו היו נפעמים לנוכח היכולות המדהימות שלו להתבטא, שלא להזכיר את העובדה שמוחו היה חריף וחשיבתו מהירה. אולי הם היו מניחים לזה אם זו הייתה רק חכמתו, אבל גם מראהו התפתח ויופיו היה מושא קינאה לכל נשות הכפר. כשאביו לסטר הבחין בכך, הוא נחרד עד עמקי נשמתו והטיל על רואן שלל מגבלות מוזרות.
רואן, למרות גילו הקטן, היה אחראי לשלל מטלות משק הבית ונאסר עליו לאחוז בשום צעצוע כלשהו העלול לבטא את כישרונותיו יוצאי הדופן. הוא גם אסר עליו לדבר בנוכחות זרים, ואסר עליו לגזוז את שיערו. לרואן היה אסור בשום פנים ואופן לצאת לשחק עם ילדי הכפר. אסור, אסור ואסור.
רואן לא רצה להמרות את פיו של אביו, ובבגרות שלא מתאימה כלל לילד בן שש, עשה את כל המוטל עליו בצייתנות. ולכן, הוא כעת מביט בכבשה שהחלה ללחך את דש בגדו.
"מה שלומך?" הוא שאל, והכבשה ענתה לו במבט סתום. "יום יפה היום, אה?"
הוא הביט מסביב, עיניו הזהובות נצצו מקרני השמש שפילסו להן דרך בין סבך שיערו הפרוע. הוא הביט בשאר הכבשים, ואז פנה שוב אל אותה אחת, שכבר קרעה לגמרי את קצה חולצתו. "אני מקווה שטעים לך, הבגד לא כובס כבר שבועיים."
"מהההה. " הכבשה השיבה לו.
"כן אני יודע שאני מסריח, סליחה." הוא התנצל, אבל הכבשה רק הפנתה את ישבנה אליו, הטילה את גלליה לידו והלכה.
הוא הביט בגללים ונאנח, "גם אני חושב שאת מקסימה."
הוא קם והלך לשבת מתחת לעץ קרוב, כי השמש כבר הייתה כמעט באמצע השמים, והחום החל להיות בלתי נסבל. הוא התיישב וסיקל את רגליו, מביט בכבשים בקנאה. רואן אולי היה ילד מוכשר ומופלא, בעל בגרות מיוחדת במינה עם צורת חשיבה ייחודית, אבל הוא הרגיש בודד.
הוא בהה בכבשים פועות אחת אל השנייה, "אני צריך ללמוד כבשית."
כשחזר הביתה, הוא הבחין באמו מבשלת בחוץ. הריח הגיע עד אליו והוא החל לשמוע את בטנו מגיבה לניחוחות. הוא הוביל את הכבשים אל הגדר וסגר אותן, ואז פנה אל חזית ביתו.
"איך היה היום שלך?" אמו הרימה את ראשה והביטה בו מחויכת.
"מהההה." הוא ענה לה והתיישב על ספסל האבן הסמוך.
"אני לא מדברת כבשית, חמוד." היא צחקה.
"אבל אני כן, מנסה לפחות. הרי היא מנת חלקי ברוב שעות היממה." הוא התלונן בעקיפין.
אמו נחמצה מבפנים לרגע, מבינה את הרמז. היא דיברה עם לסטר כמה וכמה פעמים על בדידותו הלא בריאה של רואן, אבל בעלה נראה כאילו לא מקשיב לה. אם רואן היה צועק או בוכה, לפחות הייתה מרגישה כפרה כלשהיא, אבל רואן קיבל את הכל בכזאת דממה צייתנית, שהדאגה לפעמים רדפה אותה בלילות.
רואן הריח את תכולת הקדירה, שיער מתי האוכל יהיה מוכן, ונכנס אל תוך הבית. אמו הפסיקה לבחוש והסתובבה, מביטה על גבו הקטן והזקוף מתרחק. כולם נהגו להביט כך ברואן פעם, בשקט. היא נזכרה איך לסטר שם לב לכך ואיך התחיל את המגבלות המוזרות שהטיל על רואן, מסביר את כוונותיו בכך שאנשים יוכלו לחמוד אותו לעצמם. היא הסתובבה שוב אל הקדירה ונאנחה.
בתוך הבית, רואן כבר היה על מיטתו. הקירות היו מצופים בשרטוטי נוף עוצרי נשימה שרואן צייר בזמן שבילה את רוב יומו על צוק ההשקפה יחד עם אחיו מילו. רואן התהפך והביט אל שידת העץ הישנה שהייתה עמוסה בגלילי נייר ופחם. הוא פתח מגירה והוציא משם חוברת מוכתמת בשחור. כשפתח אותה, פניו קדרו לאט, עיניו סורקות את ציורי הזוועה מעשי ידיו.
רואן חלם "חלומות רעים", כפי שאמו כנתה את זה. אביו טען שהוא קורא יותר מדי ספרים, אבל רואן ידע שלא מקבלים סיוטים מספרי היסטוריה ולימוד שפות. לחלומות שלו יש קצב מסוים, כאילו סיפור עלילתי, שתמיד שכח אותו כמה רגעים אחרי שקם ונזכר בו מיד כששוב חלם.
לכן המחברת תמיד הייתה ליד ראשו, וכשקם צייר במהירות את הפריטים העיקריים בחלום. כשהביט בהם, הצליח לזכור במעורפל את הקורה בהם.
"רואן! ארוחת ערב!" הוא שמע את אמו קוראת לו.
הוא סגר את המחברת והחביא אותה מתחת לכרית.
**********************************************************************************
-יערות הכפרים העתיקים, שטח ארץ מיטאל-
הלילה היה שקט, לפחות עכשיו. כמה רגעים לפני כן נשמעו זעקות וצרחות, שיסופי חרב וסכינים. הרוח הקרירה נשבה אל תוך הבתים חסרי החיים ושיחקה בחלונות ובדלתות, מפרה את הדממה. הכפר שנקרא "אוויר האלים" היה נראה כמו שדה קרב, שהמנצחים בו ישבו כעת מסביב למדורה, אוכלים מהאוכל שלקחו מהבתים.
"ריק, אדוני." חייל חמוש ורעול פנים ניגש אל גבר אימתני שישב והביט באדמה, מבודד את עצמו מקהל הלועסים סביב האש.
הגבר המהם בשקט, "עוד כפר חסר תועלת." הוא הרים רגבי אדמה לחה ורמס אותם בידו בזעם שקט, "עד מתי נרדוף אחריהם במעגלים?" קולו המחוספס והקשה העביר צמרמורת בגבו של החייל, שידע למה הגבר מסוגל.
"אדוני, כבודו," הוא ניסה לכבות את זעמו של הגבר, "הם יסגירו את עצמם ברגע שהיכולות שלהם יפתחו, וכך נזהה אותם!" הוא קד כדי לבקש רחמים על כך שהעז לנהל שיחת שכנוע עם מפקדו, "לפחות חלק מהם! אני יודע ש…-"
שיערות עורפו של החייל סמרו ברגע שמשהו קר נגע בצווארו.
"הירגע," הגבר משך בראשו של החייל כדי למקד את מבטו בכוס בירה מפח חבוט. "הודה לבני שמלאו לו חמש שנים היום, אחרת מצב רוחי לא היה נותן לי לחמול על חוסר היעילות המשווע שלך."
החייל הנהן בצייתנות, מרגיש קרוב אל המוות יותר משהרגיש בכל שדה קרב.
הגבר חייך כשזיהה את תגובתו, "לך ותחגוג, נצא מחר אל שטח כפרי העיט, יש שם שלל כפרים דוברי פיראן שעלינו לפגוש."
**********************************************************************************