הבית ברחוב עזה

יום שבת בצהריים עולים במדרגות האבן , המגע שלהן כל כך מוכר ועם זאת שונה ייחודי . המגע הזה של מדרגות האבן קיים רק כאן בבית של נונה של הסבתא שלי . אז לא יכולתי להגדיר מה היה סוד הקסם , החלקלקות הזאת היא מגעם של השנים של אלפי ידיים שנגעו במעקה ,סימנם של מאות נעלים שעלו רצו טפטפו במעלה המדרגות . ואם המדרגות היו קסם הבית היה אי המטמון קופסאות התכשיטים ליד המיטה של נונה מלאות אוצרות עתיקים שרשרות ,עגילים , הצמידים מזהב . החור בארון מהקליע שנכנס בזמן הלחמה וכמעט פגע באבא כשהיה ילד . הארונות הישנים עם כלי הכסף והחרסינה שמדיפים ניחוח של סעודות שעברו. כן מהבית של נונה ההיסטוריה בצבצה בכל פינה , יוצאת דרך המרצפות המצוירות , נוטפת מהסדקים שבקירות יוצאת מהרדיו העתיק בסלון . אני אוהבת את התחושה הזו , של העבר שקיים מסביב שאתה אף פעם לא לבד , אולי זו הסיבה שאני אוהבת בנינים ישנים ,מקומות נטושים הפוטנציאל של מה שהיה . כמו בחדר של סבא . חדר שבו ההדר הרצינות הייתה קיימת גם שלושים שנה אחרי שבעליו עבר מן העולם . שולחן העבודה שהיה מסודר ומאורגן כאילו עוד רגע והוא יתיישב לידו לפתור את ענייני העולם. ואנחנו הנכדים היינו נכנסים על קצות האצבעות בכדי לא להפריע , להיכנס ולהסתכל על כל האוצרות ולהפליג על כנפי הדמיון. לדמיין פגישה מסתורית באישון לילה עם מלך ממנו קיבל את פסל העץ של ראש האישה .או מפגש עם נסיכה מסתורית באמצע המדבר ממנה לקח את הפגיונות המוזהבים . להביט מפתח העיר , בתמונות בשחור ולבן ועשרות הספרים ולנסוע רחוק ,רחוק מכאן . כבר עשרים שנה שלא נכנסתי לבית מאז שסבתא נפטרה , כאילו מפחדת שאם אעלה שוב לדירה בקומה השנייה ברחוב עזה 17 הכל יעלם ויתפוגג . את קסמי הילדות אי אפשר לשחזר .