חייבת לגלות

לאחר שהילדה נשלחה לבית האומנה היא אומצה על ידי זוג הורים בשם אביב ומאיה.
מאיה הייתה בת 29 ואביב היה בן 30, הם היו נשואים אך לא היו יכולים להביא ילד לעולם, מאיה הייתה עקרה.
כשאומצה התינוקת היא הייתה בת חודש וחצי בלבד, הוריה החדשים קראו לה אושרת לפי מידת האושר שהביאה התינוקת למאמצים, הם לא יכלו לבקש טוב יותר ממנה. ואושרת, גם היא אהבה את הוריה המאמצים והרגישה קרובה אליהם.
בכל ערב נהגו הוריה המאמצים של אושרת לספר לה סיפור לפני השינה, אושרת, כמו כל הילדות הקטנות אהבה אגדות, ובכל לילה שמעה מפי מאיה ואביב אגדה חדשה.
לאחר שלוש שנים אושרת גדלה והלכה לגן, היא אהבה את הגן, ללמוד דברים
חדשים בכל יום ובמיוחד היא אהבה את ימי שישי בהם הם עשו קבלת שבת יחדיו. למעשה ניהלה אושרת חיים רגילים לגמרי עד שיום אחד החליטו אושרת ומאיה לספר לה כי הם הוריה המאמצים.
אושרת הייתה בת 3 כשגילתה כי מאיה ואביב אינם הוריה האמתיים אך נשארה עם צלקת למשך כל חייה. לא היה לה מושג מי היו הוריה או מה שמותיהם ולא הייתה לה שום דרך לגלות. הדבר גרם לאושרת שמחה מצד אחד, היא שמחה כי אימצו אותה וכי יש לה משפחה מדהימה אבל היא גם הייתה עצובה מצד שני, לא היה לה מושג למה נטשו אותה הוריה והיא פחדה כי הסיבה לדבר היא בגללה וכי היא גרמה להם לחוש ברע.
עם כל שנה שעברה התעניינה אושרת יותר לדעת מי הם הוריה האמתיים אך היא אינה שאלה את הוריה המאמצים דבר בנושא על מנת לא להעליב אותם. הדבר המשיך בסדר הזה עד שהגיעה אושרת לגיל 10. אז, היא החליטה לפנות להוריה המאמצים בכל זאת ולנסות להבין מה קרה להורים שלה ולמה הם נטשו אותה.
היא דיברה עם אמה המאמצת:
"אמא, למה ההורים שלי נטשו אותי? הם לא אהבו אותי? קרה להם משהו?" לא היה לה קצה של חוט על מי היו הוריה.
"אני לא יודעת מתוקה, לא פגשתי מעולם בהורייך ואני לא יודעת את שמם או מדוע מסרו אותך לבית האומנה" מאיה ענתה לה ועל פניה פרצוף עצוב. זאת לא הייתה כל האמת, למעשה מאיה ידעה מה היה שמם של הוריה האמתיים של אושרת אך היא לא רצתה שאושרת תדע זאת, היא פחדה לאבד אותה ברגע שאושרת תגלה מי הם הוריה על מנת למצואם.
אושרת כמובן לא וויתרה ופנתה גם לאביה המאמץ אך היא קיבלה בדיוק את אותה התשובה והדבר לא הועיל בדבר.
אושרת מאוד אהבה את הוריה המאמצים אך עדיין, היא רצתה מאוד לפגוש את הוריה האמתיים רק כדי לדעת מה הייתה סיבתם לנטוש אותה. היא פחדה מהגרוע מכל אך העדיפה לדעת את האמת מאשר להפיל על עצמה את הכל.
בכל פעם שהיה יום הורים בבית הספר הרגישה אושרת שונה מהאחרים, לעומת כולם שהגיעו עם הוריהם האמתיים אושרת הגיעה עם הורים מאמצים והדבר הרגיש לה לא בסדר. היא רצתה את הוריה האמתיים לידה, היא רצתה שהם ידעו מה קורה איתה ומה שלומה, היא רצתה חיבוק אמתי של אמא ואבא אמתיים.
בנוסף לאושרת, הוריה המאמצים גם לא היו כל כך מאושרים, הם ראו כי אושרת כל כך רוצה לפגוש בהוריה ולכן פחדו שיאבדו אותה, הם חשבו כי ברגע בו תגלה אושרת מי הם הוריה היא תלך לחפש אותם. לכן, אביב ומאיה עשו כל שביכולתם למנוע מאושרת לגלות את האמת אך הם לא יכלו לעשות את הדבר היחידי שבאמת היה מונע ממנה לדעת את האמת. הם לא יכלו למנוע ממנה מלפתוח את התיק האישי שלה.
שיא רצונה לגלות מי הם הוריה הביולוגיים של אושרת היה בגיל 18 כאשר פנתה אושרת לפתיחת תיקה, היא סוף סוף גילתה מי הם הוריה ועם זאת היא גם גילתה כי הוריה המאמצים לא אמרו לה את כל האמת על הוריה.
בהתחלה היא כעסה מאוד על ששיקרו לה ואחר כך פנתה אושרת אל מאיה:
"למה שיקרת לי?" היא שאלה אותה.
"שיקרתי? במה?" שאלה מאיה בתמימות.
"את אמרת שלא ידעת מי היו ההורים שלי. למה אמרת את זה??" הרימה אושרת במעט את קולה.
מאיה נכנסה לתדהמה, היא הפכה אדומה במהירות.
"אני, אני, אני מצטערת.. לא רציתי לאבד אותך" ענתה מאיה לאושרת עם דמעות על עיניה.
"פחדתי שאם תדעי מי הם הורייך את תחזרי אליהם ותעזבי אותי, אני כל כך מצטערת" היא הוסיפה.
"מה זאת אומרת פחדת לאבד אותי?? אני לא שלך אני של ההורים האמתיים שלי, של אלכסנדרה ומוטי" אמרה אושרת עצבנית למדיי.
"את יודעת שלא עשיתי את זה כדי לפגוע בך.." אמרה מאיה ונעצרה על ידי אושרת.
"אה לא? אז תסבירי לי למה עשית את זה? את ידעת כמה רציתי לדעת מי היו ההורים שלי, את ידעת אז למה שיקרת לי?? מה זה שווה שאני אוהב אותך מתוך כפייה?? פחדת שאני אעזוב אז שיקרת לי??" הרימה אושרת עוד יותר את קולה עם דמעות בעיניה.
מאיה שתקה, היא ידעה כי אושרת צודקת וכי היה אסור לה לשקר אך היא לא יכלה לעשות דבר, להחזיר את הגלגל לאחור היא ברור לא יכלה.
אושרת רצה לחדרה וארזה מזוודה וכסף, היא עזבה את הבית בו גדלה ויצאה לחפש את הוריה האמתיים. בצאתה מהבית היא לא נפרדה מאביב ומאיה וכשהלכה לגמרי פרצה מאיה בבכי ואביב ניסה להרגיעה.
בתחילת חיפושה של אושרת היא הגיעה לבית האומנה, אותו בית אומנה בו היא חיה חצי חודש. היא ניסתה לברר פרטים על הוריה אך לצערה היא לא גילתה דבר, מנהל בית האומנה התחלף והמנהל החדש לא הכיר את אושרת. היא ביקשה את כתובתו של מנהל בית האומנה לשעבר והגיעה לביתו לאחר שבוע. בביתו של מנהל בית האומנה נמצאה אישה שאמרה כי הוא נמצא בחו"ל ושהוא יחזור בעוד שלושה חודשים, ובזמן הזה היא לא יכלה לעשות דבר.
בחלוף שלושת החודשים הגיעה אושרת בחזרה לביתו של מנהל בית האומנה. הוא הכניס אותה לביתו ואמר כי הוא זוכר במעורפל את אמה ושאת אביה הוא לא פגש מעולם. הוא אמר כי אמה גרה באותו הזמן בבניין ישן שנמצא ברחוב השלום אך הוא אינו ידע בדיוק את כתובתה. אושרת הודתה לו ויצאה לחפש את אמא ברחוב. מה שמנהל בית האומנה שכח להגיד לה היה כי רחוב השלום הוא רחוב ענקי של יותר מ300 בניינים של 6 קומות. היא הלכה בניין בניין ושאלה האם מישהו מכיר את אמה אך אף אחד לא ידע. באחד הבניינים פגשה אושרת אישה מבוגרת.
"שלום לך" אמרה האישה לאושרת.
"שלום, את מכירה במקרה אישה בשם אלכסנדרה מושנוב?" שאלה אושרת.
"מצטערת חמודה, אבל אני לא מכירה אותה. מדוע את מחפשת אותה?" חיטטה קצת האישה.
"האישה הזאת היא אמא שלי, אני לא מכירה אותה, היא השאירה אותי בבית האומנה לפני המון שנים ואני חייבת לדעת למה. ענתה אושרת.
"טוב כדאי שאמשיך בחיפושים" היא הוסיפה.
"חכי" אמרה האישה.
"כבר מאוחר, תשני פה הלילה ומחר תמשיכי בחיפושים" הוסיפה האישה לאושרת.
"תודה לך, אבל אני מסתדרת, יש לי מקום לישון בו. אני מודה לך על ההצעה" אמרה אושרת לאחר שנזכרה בחינוך שנתנו לה הוריה המאמצים.
ביום למחרת המשיכה אושרת לחפש את אמה והדבר נמשך כחודשיים וחצי.
בתום הזמן הזה הגיעה אושרת לרחוב השלום 324 שם פגשה במישהי שאכן מכירה את אמה. היא אמרה לה שאמה גרה ברחוב השלום 326 בקומה רביעית דירה 13. אושרת הייתה נרגשת כל כך לפגוש את אמה, היא חזרה לביתה התקלחה והתארגנה לקראת המפגש הראשון שלה עם אמה הביולוגית.
באותו היום פגשה אושרת סוף סוף את אמה לאחר חצי שנה של חיפושים.
אמה הייתה אז בת 34 נוטה לגיל ה35 שלה.
"אמא?" פנתה אושרת אל אמא בהתרגשות ובפחד בו זמנית.
"את מזהה אותי?" היא שאלה.
"לא, אנחנו מכירות?" שאלה אלכסנדרה.
"את אלכסנדרה מושנוב, ואת הבאת אותי לעולם ביחד עם מוטי זמר. נעים לפגוש אותך, אני אושרת, הבת שלך".

-המשך יבוא-