הילד

עברתי שם כל יום, הוא ישב שם פעם בחודש, תמיד באותו תאריך. כשראיתי אותו היה משהו בפנים שלו, יאוש, דבר שלא צריך להיות בפנים של ילד קטן. הוא בא לשם פעם בחודש וישב מהבוקר עד הערב כשהייתי עוברת שם הוא היה בוהה בי עד שהיתי עוברת אותו.
שמעתי עליו המון שמועות אנשים אמרו שההורים שלו נטשו אותו אחרים אמרו שהם מתו, אבל אף אחד לא ידע באמת מה קרה. עם החודשים הוא נהיה רזה יותר ויותר אם השמועות היו נכונות הוא היה אמור להיות בן עשר אבל הוא לא נראה יותר משמונה או שבע.
לא פעם אחת חשבתי להתקשר לשירותי הרווחה אבל לא עשיתי את זה,
אני לא יודעת למה לא התקשרתי, זה היה יכול להציל אותו. בחודש ינואר התחיל לרדת שלג,
היה כל כך קפוא בחוץ שחשבתי שהילד לא יבוא. אבל הוא בא כמו תמיד.
רעד מקור, לא יכולתי לראות את זה יותר, הלכתי עליו ונתתי לו את ארוחת הצהריים שלי ואת הצעיף שהיה עליי. הילד הסתכל עליי כמה רגעים ולקח את האוכל, המשכתי ללכת הסתובבתי לאחור לשנייה וראיתי אותו טורף את האוכל כאילו לא אכל ימים, אולי זה היה נכון.
פברואר הגיע ואיתו גל חדש של קור, הכנתי הפעם ארוחה גדולה יותר לילד.
מרוצה מעצמי הלכתי למקום הקבוע שלו, אבל הוא לא היה שם חשבתי שהתבלבלתי בתאריך אבל התאריך היה העשרים ושלוש והוא תמיד בא בעשרים ושלוש. הלכתי לשם גם בערב אבל הוא לא היה שם. עבר עוד חודש והוא לא היה שם ועוד חודש והוא לא היה שם.
עברו ארבעה חודשים כל חודש ציפיתי שיבוא אבל הוא לא בא.
התקבלתי באותו הזמן לעבודה חדשה בתחנת המשטרה וכמובן החדשים עושים את העבודה השחורה, מיון תיקים ישנים, עברתי אליהם וראיתי פרצוף מוכר באחד מהם, זה היה הילד, הילד שראיתי פעם בחודש, בלי לחשוב פתחתי את התיק וישר הבנתי הכל, אבא שלו שגידל אותו לבד מת בשריפה בחנות חומרי הבניין שלו הוא הובא לבית חולים מת,
התאריך היה העשרים ושלוש. אחרי שאביו מת שירותי הרווחה מצאו לילד משפחה אומנת כי לא היו לו קרובי משפחה חוץ מאבא שלו, אבל הילד ברח, יותר מפעם אחת
ולפני שנה ברח בפעם האחרונה, שמעו ממנו רק אחרי חצי שנה בחודש ינואר,
כשנמצא על הכביש המהיר, מת בתאונת פגע וברח. התיק שלו נפל לי מהיד, שמתי אותו בצד והמשכתי למיין את התיקים האחרים.