~תעלומות 1865~ פרק 2- לתחרות של uta

3 לינואר; השעה- 15 ושלושים- 1865

"למה אתה מתכוון בצייד?"
אברהם לינקולן הנהן בצער רב. "חוששני כי הכוונה לצייד- מפלצות כפי שניתן לכנות אותן."
"כמוני?"
"הו לא," הוא גיחך כתגובה. "טבעי שמישהי כמוך תתעב את כל היצורים החולניים… ערפדים, אנשי זאב, אפילו אנושים. בלי להעליב." הוא הצביע על ג'ונתן.
"אלו יצורים בדיוניים," היא השיבה.
אברהם נד בראשו. "לא ולא, אני צד אותם יום –יום. ערפדים הם המועדפים עלי, אך אני תר לעיתים קרובות גם אחרי אנשי זאב. אני אלרגי מעט לפרווה," הוא חיקה התעטשות מוצלחת. " מה דעתך?"
"אתה האפוטרופוס שלי?" סנדרה התעלמה משאלתו.
"אכן, זה אומנם בלתי נתפס אך אביך החליט שאת תהיי בטוחה בידי."
"הוא נפטר לפני ימים אחדים," השיב ג'ונתן לפני שסנדרה אפילו פצתה את פיה.
"נרצח!" זעקו אברהם והיא פה אחד. "איך אתה יודע?" תחקרה אותו סנדרה.
הוא צחק. "אני? אני האויב הגדול ביותר של הרוצח."
"ומי הוא בדיוק?"
"זה עניין מסווג יקירה, הישארי ללון כאן הלילה ונבהיר את הדברים, גם אדון ווסט יוכל ללון כאן בחדר פרטי." אמר לינקולן. בזווית עיניו קרץ לג'ונתן. "נשוחח הערב אם זה רצונך. ושאלה שאני משערת שנוגעת אליך, מאין לך שאביך נרצח?"
"הוא נדקר," השיבה לו סנדרה במסווה של צער. "ראיתי את הדם."
לינקולן הנהן והביט בה בעצלתיים, כאילו בוחן אותה- הוא מלמל לעצמו מילים כגון; הסגנון אכן תואם, וגופה צר… יכולות ספורטיביות מרשימות להשערתי…
הוא החל לשוטט בחדר ולדון עם עצמו מספר דקות מייאשות שנדמו כנצח.
סנדרה עצמה חשה מעט נבוכה במהלך הנצח, שיערה הזהוב הקלוע לצמה אחדה שהשתלשלה על גבה ואיפור העיניים הקליל השוו לה מראה מלכותי בניגוד ללינקולן. היא לבשה שמלת סאטן דקיקה בצבע תכול כים, ושרשרת שהוענקה לה על ידי אימה המנוחה שנפטרה בלידתה.
"מה אני בדיוק?"
לינקולן פסק מלשוטט וחייך ברוחב לב. "כן-כן, כמובן… הסקרנות גברה עליך," הוא אמר, כאילו זה נשמע מעליב. "את מכשפה העלמה די –האט."
"סנדי," היא תיקנה אותו פעם נוספת.
לינקולן נראה פגוע מעט.
"אני יודעת…" אמרה סנדרה בצער. "אבי אמר לי… הוא אמר כי גם-"
"אמך הייתה מכשפה, כוחות כישוף רבים אני מבין, היא לא שלטה בהם. ומתה בלידתה בעקבות ההתרגשות שיצרה פרץ אנרגיה גדול. בעזרת כוחותייך, את שרדת."
היא התאמצה מאוד לחייך אך זה לא נחל הצלחה.
"אדון הדסון!"
הוא דידה אל תוך החדר.
"הכן נא את חדריהם של אורחינו, הם ילונו כאן הלילה. והפטר בטבח האישי שלי להכין ארוחה זוגית, וארוחה נוספת שתגיע לחדרו של האדון ג'ונתן ווסט."
אדון הדסון דידה בחזרה החוצה לפני שלינקולן עצר אותו. "והדסון… תוכל להכין לבוש מתאים לסנדי? לאירוע שלו התכוננו, וגם את חצר האימונים… הכן את הגעתנו אליה."
הדסון הנהן וכרע על ברכיו ברישול בעודו מזנק החוצה אל דרכו.

סנדרה בחנה את חדרה בלא מילים והודתה לג'ונתן. הוא יצא אל חדרו.
היא התכופפה אל הצנצנת המלאה מים ובה שחה לו דג זהוב אחד, לצדו שחה דג קטן יותר, גודלו כזרת, צבעו היה כתום עז- קשקשיו הבזיקו לעיניה של סנדרה, היא התיישבה על מיטתה החדשה והמוצעת והביטה בחוסר מעש בשידה עשוית עץ המהגוני שהוצבה בקצה מיטתה הרחוק, הדגים פיזזו לפה ושם.
"סלחי לי," התפרץ לינקולן פנימה.
לחייה של סנדרה נצבעו ארגמן עז, היא הסיטה את מבטה מן הצנצנת וקמה בחוסר רצון, משלבת את ידיה על חזה. "כן?" שאלה בזעם.
"אני מתנצל על ההפרעה סנדי," אמר בלחש. "אבל ביקורך בחצר האימונים שלי חל כעת."
"אבל אתה כל כך מבוגר."
לקחו לה כמה שניות להבין שהיא מדברת את מחשבותיה.
סנדרה הביטה בו בבושה והשפילה את מבטה. "כן אדוני."
"ובכן אני אכן מבוגר, לא מעט שנים. אבל את צעירה ותוספת ראויה לצוות שלי."
"מי נמצא בו?"
"רק אני כעת, אך את תהיי שימושית, כוחות על טבעיים הם לא מגבלה, אך גם אחריות משולבת בהם," אמר לינקולן. "דגי הזהב שלי מעניינים אותך העלמה די- האט?"
"לא אדוני."
"אבל את יודעת מה הם אומרים."
סנדרה הביטה בו בתמיהה. "אדוני… דגים לא מדברים."
"הם כן, תלוי במאזין," השיב בחוכמה.
סנדרה פנתה להביט בזוג הדגים המפזזים וחשבה בתוך מוחה.
'שלום?'
אף אחד לא השיב.
"זה לא עובד, אני כן מודעת לכוחות, אף לא פעם ניסיתי אותם… אבל לא תיארתי לעצמי שאני… אני מכשפה, יצור כה מתועב- לא אמורה לגדול לי שומה?"
"את עלמה נאה סנדי, אני משוכנע שלא תצמח לך… תוספת כעורה לפניך. אולי תוכלי להתעודד בהיכרות עם רעייתי. מרי, קראי לה מדאם אם תרצי, היא אוהבת את הכינוי כשמה המקורי- היא מתעבת אותו, בדיוק כמוך."
"אני לא מתעבת את שמי!"
"אך כוחותייך הם כשמך, כזהותך."
סנדרה נדה בראשה. "אתה טועה."
"נסי שוב."
היא הביטה פעם נוספת בשני הדגים והמתינה לתגובה.
'שלום' השיב לה קול צלול ודק, עדין כפכפוך משונה.
'שמי סנדרה ג'וזפין די-האט'
הקול במחשבתה הרהר. 'ושמותינו אינם ידועים' השיב לה, 'את בת האדם המסתכלת בנו כעת?'
סנדרה הנהנה, היא הביטה בדגים בפליאה, הם משוחחים יחדיו. אולי בעיני לינקולן מצטייר זה כמוזר.
'אני מכשפה.'
לדג הכתום זינקו כמה בועות מפיו. הדג השני הביט בה במחאה.
'מה…?'
אך לינקולן משך אותה אל מחוץ לחלום הבלהות. היא נגררה אחריו אל חצר האימונים- אל גורלה החדש, ואל העתיד.