בלאד : השקרים של לוס פרק 50

"אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלך עם עניבות." פתחתי את הדלת שלא הייתה סגורה וראיתי אותו לבוש בחליפה השחורה שלו ומתחת חולצה לבנה, העניבה הייתה כחולה והוא התעסק איתה שעה עד שקשר אותה לעניבת פרפר ונאנח. ראיתי את החדר שלו מבולגן, כאילו עברה פה סופת טורנדו וזה לא עצר אותי מלפרוץ בצחוק. החדר שלו נראה בדיוק כמו זכרתי אותו בפעם הקודמת, שרק שהפעם הדלת הייתה בצבע אחר והוא לא היה לבוש בגופיה הלבנה שלו ובמכנסי הציידים שלו.
" זה לא שיש לי בעיה איתה ,זה שלה יש בעיה איתי." הוא אמר ואני גלגלתי את עיניי ונאנחתי, סגרתי מאחורי את הדלת ותפסתי אותו בכתפו, מסובבת ומעמידה אותו מולי. אני פורמת את עניבת הפרפר המפגרת שלו ומתחילה הכול מהתחלה, אני לא מבינה מה כול כך קשה בלקשור עניבה, זה התפקיד של הגבר לא התפקיד של האישה.
"ההכתרה הייתה אמורה להיות להתחיל בעשר, מה עשית במשך כול השלוש שעות האלה?" הוא נראה עייף כשהרמתי את עיניי בשביל להביט בו, הוא לא הביט בי אלא בעניבה שלו שקשרתי, לפחות הצלחתי אחרי כול הקימוטים שהוא עשה בה והייתי צריכה ליישר אותי אל הקיר או על הרגל שלי.
"ישנתי, אימא שלי אמרה שאת והראשויות העליונות מאחרים אז היא לא העירה אותי, איפה היית?" הוא שאל ואני הסתובבתי בשביל ללכת לכיוון הדלת בלי לענות לו, אני לא בטוחה מאיזה כוונה הוא שאל אותי איפה הייתי, מכוונה של קנאה או מכוונה של דאגה? אני לא עונה לו ופשוט פונה לכיוון הדלת שננעלה לפני זה.
גופי נעצר.
"היית בהרים הקרים נכון?" הוא שאל בקול עצוב, גופי הסתובב יחד עם שליטת הכוח שלו והוא גרם לי להסתכל לעיניו שהביטו בו. שוב נוצר הקשר הזה שרצתי לשבור, זאת הייתה טעות וידעתי אבל לא יכולתי לעצור את עצמי, רציתי ליראות אותו אבל לא רציתי להרגיש שום דבר כלפיו.
"כן, הבטחתי שאם יקרה משהו אני אגיע לשם." אמרתי לו בפשטות ונשכתי את שפתיי מרוב כאב בלבי. הוא התקרב אלי בצעדים מאיימים, עיניו חדרו לתוכי ולא רצו לצאת, הוא ניסה להביע משהו בפניו אבל לא יכולתי לקרוא את זה, כול הרגשות שלי הסתובבו סביבי ולא נתנו לי לפענח את הסיבה האמיתית מאחורי פניו.
"את מנסה בכול להרוג את עצמך? את יודעת מה קרה לי כשאמרו שהיית במפעל הזה, חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב, גם אם לא זכרתי אותך לא יכולתי לדמיין אותך נעלמת מהעולם הזה. תמיד החיוך שלך, הדיבור הציני והחוצפה שלך הם מה שמשאירים אותי שפוי. וביום שנתת את הכוחות שלך בשביל להציל אותי, אני פוקח את עיניי ואני מרגיש את הכוחות, הייתי שמח שאני לא מת אבל כשראיתי את הגופה שלך, כששמעתי את הצרחות והצעקות שלא מרגישים את הדופק שלך ואת לא נושמת הייתי נותן הכול בשביל שאני אמות במקומך. תפסיקי לנסות להרוג את עצמך כי אני לא מדמיין את החיים שלי בלעדייך." תפסיק, אני רוצה שתפסיק.
הלב שלי לא יכל לעמוד בזה, העיניים שלי כבר מזמן התפוצצו מרוב עומס רגשות והתחילו לדמוע, הגוף שלי רצה לקרוס אבל השליטה של אלי הייתה חזקה כי אלו היו הכוחות שלי והם החזיקו אותי עומדת על נעלי העקב שלי. השפלתי את מבטי לרצפה בשביל שאני הצטרך להביט בו, הראייה שלי הייתה מטושטשת מרוב הדמעות לכן לא יכולתי למקד את מבטי החודר בנקודה שאני צריכה.
"אני לא רוצה שתבכי, אני לעולם לא רוצה שתבכי בגללי. לעולם לא."הוא הדגיש את המילים לעולם ורכן בשביל לנשק אותי על הדמעות שירדו בלחיי, הרגשתי את אצבעותיו מרימות את סנטרי וגורמות לי למצמץ ולהרים את עיניי כלפיו. הרמתי את אצבעותיי אל עבר חזו עד שהגעתי לנקודה שהרגשתי את ליבו, בתנועה אחת הכנסתי את אצבעותיי לגופו ותפסתי בליבו, מחדירה לו את כול הרגשות שהרגשתי לפני חודש, כשאסטרסה החזירה לי את האנושיות שלי, ראיתי איך הוא עוצם את עיניים ומתמסר אל הכאב.
"אתה מבין למה אני לעולם לא אוכל לסלוח לך? את הכאב הזה אני מרגישה בכול פעם שאני מסתכלת עליך." יכולתי להרגיש את הכאב שלו כי זה היה בדיוק אותו כאב שהיה בגופי, אבל הוא לא זז, הוא לא קרס על הרצפה אלא רק נשען על גופו וזרועותיו נשענו על הקיר.
"אני מוכן להרגיש את הכאב הזה כול יום רק בשביל שתחזרי אלי, לא אכפת לי עד כמה זה יפגע בי כי זה מגיע לי." עזבתי את ליבו ומשכתי את ידי במהירות כאילו משהו נשך אותי, העיניים שלי התחילו לראות אותו בברור והצלחתי לשלוט עליו, הפכנו את התהליך ואני דחפתי אותו לאחור.
יצאתי מהחדר.

"כולם שואלים אותנו למה הסכמנו לבנות את הממלכה מחדש ולשלוט בה, לא היינו כאן כול כך הרבה שנים לצד הבן שלנו, לצד החיים וברגע שאנחנו חוזרים אנחנו ישר לוקחים את השלטון לידיים שלנו. אז יש לי תשובה אחת, כי אנחנו קופצים לאמונה," רוזלין פתחה בנאום שלה מיד אחרי שהכתירו אותם והניחו את הכתרים על ראשם, היא אמרה שקייטלין עזבה לממלכת סרינה בשביל לגור עם אימה, היא לא יכלה להישאר בארמון הזה אחרי כול מה שקרה ואחרי שהיא ראתה איך רוצחים את אבא שלה. זה ירדוף אותה במשך כול החיים שלה. אני לא ראיתי איך ג'קסון הורג את טרייסון אלא רק ראיתי את הגופה שלו נשרפת והשלמתי עם זה שטרייסון עשה את זה בשבילי והוא לא הסכים לכך שאני אמות.
"ממלכת בלאדליינס סבלה הכי הרבה מבין שלושת הממלכות, פגיעות, חדירות של טרוריסטים, מלחמות ואנחנו עדיים עומדים על הרגליים ולעולם ניתן להפיל אותנו. אנחנו נשאר עד עצם היום הזה ולאחר מכן, אנחנו נמשיך להחזיק את הממלכה הזאת עומדת גם עם כול הסבל, הכאב, החולשה שעומדת בלבנו ואנחנו יודעים כי אם כולם נהיה ביחד אנחנו נצליח להחזיק מעמד. הבנתי משהו אחד.
מישהי מיוחדת במינה אמרה לי לפני שנים, החולשה זהו רק כוח, האמונה היא העוצמה. והיא צדקה, אמונה היא באמת העוצמה החזקה של כולנו. אם נאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה אנחנו נעשה, אבל אם נאמר לעצמו שזה קשה, שזה כואב מידי, שאנחנו חלשים אנחנו לעולם לא נגיע לשום מקום, ניתקע, באמצע שום מקום ללא שום כוחות." אמרה רוזלין והביטה בי, עמדתי בצד ימין על הבמה מחייכת לרווחה, המשפט שהיא ציטטה היה משפט הראשון שאמרתי לה כשפגשתי אותה. הייתי פחות מעשר, רוזלין בכתה כי אלי שבר את היד ואני אמרתי לה את המשפט הזה, שתאמין שהיד שלו תחזור לתפקד כמו שצריך ועכשיו היא אומרת לי לעשות את אותו הדבר, לעשות קפיצה אמונה.
אבל השאלה אם אני באמת אצליח לעשות את הקפיצה אמונה הזאת, לעולם לא העזתי, מעולם לא האמנתי בעצמי שאני יכולה כי תמיד חשבתי שזה הייעוד שלי, זה העתיד שלי, ותמיד האמנתי שהעתיד שלי הוא למות. אבל אם העתיד שלי הוא לחיות? מה אם כול העתיד שלי משתנה נגד עיניי ואני פשוט לא רואה אותו או שאני רואה אותו ואני לא יכולה להאמין בו?
מה אז?
"ממלכת בלאדליינס נולדה מחדש היום, הכול השתנה. תמיד נזכור את פלסיו כמלך אהוב וחזק שגרם לממלכה לעמוד על הרגליים במשך מאות שנים אז זה נגמר לפני חודש, המלך שלנו הלך לעולמו והשאיר את הממלכה בידיים חשופות. לקחנו אותה תחת חסותנו, יחד עם הראשויות העליונות ומלכת הדם שלנו אנחנו נהפוך את הממלכה להרבה יותר חזקה וטובה, נשפר אותה והפוך אותה לבטוחה ומאובטחת. שום גורם לא יפגע בה, וגם אם כן אנחנו נדע איך לעמוד מול הסכנה. יותר לא יהיו מחוזים מחולקים ברחבי הממלכה, העיר העתיקה והמחוזים מסביב לארמון יחיו ביחד. השערים הגדולים יהרסו וכול החומה שמפרידה בין העיר העתיקה לבין המחוזים תיפול. שום דבר כבר לא יפריד בנינו, כי מעכשיו אנחנו אחד." נאם רקס וייצג את המשפחה שלו בגאווה, כולם נשארו פעורי עיניים ומכאו כפיים, שריקות וצעקות נשמעו מכול עבר ואני מכאתי איתם כפיים. כי רוזלין ורקס צודקים, חולשה זה לחלשים וזהו לא כוח ואם אני יהיה תקועה בעבר , לא יהיה לי עתיד.
"מישהו רוצה לומר משהו?" שאלה רוזלין ואני הרמתי את ידי, הם הלכו לאחור, לכיסאות מלכות שלהם והשאירו את הבמה ריקה. הבטתי לאחור בשביל לחייך לבלאד והורדתי את המעיל עור מגופי, זורקת אותו אליו ומתקדמת לאמצע הבמה.
"היי כולכם מכירים אותי בתור לוסי, טוב זה שלא שמישהו יכול להכיר אותי תחת הגיבן מנוטרדם אבל נחיה עם זה," כולם צחקו ואני חייכתי לעברם, "אז כמו שאמרתי כולכם מכירים אותי בתור לוסי גולדינג הבת של אלייה וילין גולדינג אבל לאחרונה הבנתי שמעולם לא הייתי הבת שלהם. תמיד הייתי לוסי האפלה, לוסי שחייה בין שתי העולמות, בין הלוטוס הלבן ללוטוס השחור והבנתי שלא משנה מה קרה בין שני האחים הם מעולם לא הפסיקו לאהוב אחד את השני. אחרי כול מה שקרה לי ציפיתי שאני פשוט יפרוש מהחיים, הייתה לי את ההחלטה בידיים אם להישאר מתה או לחזור לחיים. בהתחלה לא רציתי לחזור, אמרתי שאני רוצה לפרוש כי קשה לי אבל אחרי שחזרתי הבנתי שהמשימה שלי בחיים האלה לא נגמרה. ויש לי עתיד, אבל אני תקועה יותר מידי בעבר בשביל להמשיך הלאה. אז אני רוצה שתגידו מזל טוב פעמיים." הסתובבתי לכיוון רוזלין ורקס וחייכתי לעברם, הם נראו כול כך מאושרים ואני כול החיים שלי ידעתי שאני לא הגיע למצב שאני מאושרת וצדקתי. אבל זה רק בגלל שלא האמנתי באהבה, לא האמנתי שמשהו טוב יכול להיות הייעוד שלי אבל עכשיו הבנתי שכול החיים שלי חייתי באשליה, בשקר וזה היה השקר של עצמי, השקר של לוס.
"פעם אחת לרוזלין ורקס, כי באמת הם העתיד של הממלכה ופעם אחת בשבילי, כי פעם ראשונה אני לוקחת את העצה של רוזלין וקופצת לאמונה, כי אהבה היא קפיצת האמונה והקפיצה הזאת היא הקפיצה שלי." אמרתי והסתובבתי לכיוון אלי שעמד מצד שמאל של הבמה, התקדמתי אליו בכזאת מהירות שהוא לא חש בה ותפסתי את פניו, הצמדתי את שפתיי לשפתיו ונישקתי אותו. הוא תמך בגבי בעזרת זרועותיו ונישק אותי, רציתי להתקדם, רציתי לקפוץ קדימה ואלי הוא העתיד שלי ותמיד ידעתי את זה. כול מה שקרה בעבר ישאר בעבר, אני לא רוצה להתעכב מאחורה כי החיים יכולים להיות קצרים ואני רוצה לעריך אותם כמו שצריך.
התנתקנו אחד מהשני והנחתי את זרועותיי על חזו, מביטה בעיניו "גם אני אוהבת אותך." אלי עצם את עיניו לרגע וחייך, כשהוא פתח אותם הוא נישק אותי.
"מזל טוב!" נשמעו צרחות מכול עבר, עטפתי את זרועותיי סביב צווארו וחיבקתי אותו, הוא הטמין את פניו בצווארי ולחש לי.
"אני אוהב אותך." נשמתי לרווחה והרגשתי איך הוא לוקח את ידי ומנשק אותי, זרועו עטפה אותי והצמידה אותי לחזו, מה שמזכיר לי.
שטן לעולם לא ישמור על מערכת יחסים לאורך זמן, הרגשות שלו ימסו בזמן קצר, כמו קרח.
השטן הזה הייתי אני, אבל כבר לא, אנשים אומרים שאני מלאך, מלאך שומר.