"אני אוהב אותך"- "פאנפיק" אחר לסיפור שלי (חלק 3) צריכה חוות דעת!

"מה קרה?" ניר ראה את מרקוס בזווית עינו כשעמד מעליו לצידו, ונראה היה שהוא מבולבל ומעט פגוע. "זה היה-?"
"לא." ניר קטע אותו כי ידע מה רצה לשאול. "זה פשוט די חדש לי. עד לפני ארבע שנים הייתה לי חברה. אני לא אומר שלא אהבתי את זה, אני כן, אבל- פשוט- יכול להיות שזה עדיין קצת מביך בשבילי." הוא הודה.
"אתה לא צריך להיות מובך בגלל זה." מרקוס ניסה לעודד אותו. הוא הושיט לו את ידו כדי לעזור לו לקום. ניר חייך אליו ותפס בידו וקם. "אבל אם זה מהר מדי-"
"אני רוצה." ענה. "אני רוצה שתהיה חבר שלי."
שניהם חייכו זה אל זה באושר שקרן בעיניהם. רק אז שמו לב שהם עדיין מחזיקים ידיים, אבל זה לא הפריע להם. שניהם התקדמו ובאו ללכת אל המקום שהיו בו קודם. משב רוח קליל העיף לפתע את הצעיף שהיה על צווארו של ניר אל עבר הרצפה, וכשחזר לקחת אותו מרקוס שם לב לשני הסימנים שהיו על הצוואר שלו.
"אתה- אתה "נוצר"?" הוא שאל אותו.
"כן." ענה ניר בבלבול ותהייה מהשאלה שלו. "זה לא מפריע לך, נכון?" הטון שלו נשמע מודאג.
"לא. לא. ברור שלא." מרקוס הכחיש בנוגע לדעותיו. אך למען האמת, עצם זה שניר אינו נולד כערפד בהחלט הפריע לו. הוא לא רצה לחשוב ולהרגיש ככה, אבל הלב שלו אמר אחרת. הוא באמת הרגיש שהוא מתחיל להתאהב בו, אבל ההרגשה הזאת התנפצה ברגע שראה את הצלקות הקטנות שעל צווארו. "יודע מה," הוא אמר. "האמת שאני מרגיש עייף פתאום, נראה לי שכדאי שאלך לנוח קצת." הוא אפילו לא חיכה שניר יתלבש מחדש וירד למטה יחד איתו בשביל להיכנס חזרה פנימה.
ניר רצה להאמין שזה סתם בראש שלו, והכחיש בכל צורה שהיא את מה שהבין מקריאת תנועות הגוף שלו.