חצי רגל באדמה – פרק 81
"אתה טיפש" מלמלתי לו.
לוקאס רק בהה בי.
"אתה באמת רוצה למות, רק שלא ידעו מה קרה לך?" שאלתי "זה כל כך טיפשי מצידך!"
"מה טיפשי?" הוא שאל בטון נעלב.
"כיוון שאתה פוגע בעצמך בלי סיבה" אמרתי לו.
"זה לא בלי סיבה, תחשוב איך יחרימו אותי מחדש" אמר לוקאס.
"והם לא תוהים מה אתה עושה במרפאה כל הזמן?" שאלתי "אתה יודע שפרסי הקריב את חייו בשביל שאמה תנסה לשחרר את עצמה מהשבועה אליך, כדי שהיא תוכל לעזור לך, אתה יודע שהיא כמעט מתה בעצמה?"
"כמעט מתה בעצמה?" שאל לוקאס, כאילו לא שמע את החלק הראשון.
"כן, לכמה דקות הייתי משוכנע שהיא מתה, אחרי שנעצו בה חרב" אמרתי. העדפתי שלא לספר לו שאני זה שנעץ באמה את החרב. זה היה עלול לגרום לו לכעוס, אחרי הכל, אמה היא החברה שלו.
"אז אתה רוצה שאני אספר לכולם מה זה עושה?" שאל לוקאס.
"אפילו לא לכולם, רק למשהו אחד שיצליח לרפא את זה." אמרתי.
"זה בלתי ניתן לריפוי" אמר לוקאס "עכשיו זה חלק ממני."
"חייבת להיות דרך" אמרתי "תמיד יש דרך."
"איזו מין דרך?" שאל לוקאס "איך זה יעזור שאני אספר?"
נאנחתי.
"אני עייף" אמרתי "שלא תחשוב שנכנעתי, את הוויכוח נמשיך מחר, אני לא מתכוון להפסיד לך בוויכוח כזה טיפשי. עד אז, תדע שאתה הבחור הכי טיפש שאי פעם פגשתי, והכרתי לעומק."
"תודה" הנהן לוקאס לעברי.
הלכתי משם, כי ידעתי שתיכף שורפים את התכריכים של פרסי, וכולם מתעדים לחלוק איתו כבוד אחרון.
"הצלחת?" שאלה אמה.
"הלכתי לפני שאכנע, כדי שהוא לא יפתח תקוות שווא" אמרתי לה, בזמן ששנינו הלכנו לעבר האמפיתיאטרון, איפה שבדרך כלל עושים את המדורה, אבל הפעם המדורה הייתה נמוכה יותר, מסוגרת בין אבנים, וליד זה היו תכריכים שעליהם דוגמא של קלשון.
אני התיישבתי עם שאר בני אתנה, בזמן שאמה התיישבה מקדימה. עכשיו, היא הייתה בת פוסידון היחידה במחנה.
כירון עלה לבמה.
"פרסי היה גאוות המחנה שלנו" אמר כירון, והשפיל את מבטו למטה "הוא איחד את המחנה, הוא הוסיף לו, הוא תרם לו, והוא תמיד היה גורם עזר. הוא השלים בהצלחה ארבע מסעות חיפושים."
לפתע אמה קמה.
"חמישה מסעות" היא אמרה.
"לא" אמר כירון "ארבע."
"הוא יצא למצוא את הברק של זאוס, הוא היה בין החמישה שמצאו את ארטמיס, הוא ירד אל המבוך והוא ירד איתנו לשאול." אמרה אמה.
הבטתי בכירון, כדי לראות איך יגיב.
"הירידה לשאול לא נחשבת למסע חיפושים, מכיוון שהאורקאל לא נתנה את הנבואה שלה לגביו." אמר כירון.
"אבל זה עדיין נחשב! המטרה הושגה! הוא הקריב את עצמו בשביל זה, אז למה שלא נזכור לו את זה?" שאלה אמה, בכעס.
"אמה, אני מפציר ממך לשבת" אמר כירון ברוגע.
"לא!" היא כעסה עליו "זה חוסר כבוד לזכרו של אחי"
"ברור שלא!" קרא כירון "אנחנו הולכים לפי העובדות."
"העובדות הלא שלמות" האשימה אמה.
היא כבר האדימה מרוב כעס.
"איך אתם מסוגלים לחלוק כבוד אחרון עם אח שלי, אם אתם לא נותנים לו את מלוא הכבוד? הבחור הציל את האולימפוס ואת המחנה, ואתם מתכוונים להמעיט בערכו?!" היא כעסה.
"זאת לא המעטה בערכו, זה פשוט לא נחשב כמסע חיפושים." אמר כירון.
"למה זה לא נחשב?" שאלה אמה.
"בגלל שהאורקאל לא נתנה עליו נבואה" אמר כירון.
"אז זה למה אין לו כבוד? בגלל שהאורקאל הנחמד שלנו שכח להתקיים?" שאלתי "זאת הייתה רשלנות שלך, ובכלל, למה שתמיד נדע את העתיד? למה שנפחד ממנו? למה שלא נלך אליו זקופים, בידיעה שמה שיהיה יהיה, אבל מה שיביא לנו את זה, זה תוצר של מה שעשינו. למה תמיד ללכת עם ידיעה?"
"אמה, את הולכת עם הראש בקיר" אמר כירון.
"לא אכפת לי! אז שהוא יכאב! העיקר שיכבדו את אח שלי" היא כעסה.
"אמה…" התחיל כירון, בקול הרגוע שלו.
אפילו אני התחלתי להתעצבן ממנו. מה אמה כבר ביקשה?
"איזה אנשים יש כאן…" היא מלמלה, והיא פשוט הלכה משם.
"כבר חוזר" אמרתי, ורצתי אחריה, אל מחוץ לאמפיתיאטרון.
תגובות (0)