אהבה זו לא אגדה פרק 35

ירדתי במדרגות, עדיין חצי ישנה ולבושה בפיג׳מה שלי. למרות שעכשיו יש חופש, יש פעמים שאני מתעוררת די מוקדם בבוקר, כאילו זה יום רגיל של בית ספר.
פתחתי את המקרר, תרה אחרי קרטון החלב ואיזה משהו טעים לאכול. הוצאתי את קרטון החלב ואיזו עוגה שישבה במקרר יומם.
בזמן שהכנתי לעצמי קפה שיעיר אותי, שמעתי כמה התלחשויות מצד ימין שלי. העפתי מבט, אבל לא היה שם אף אחד. כנראה דמיינתי.
המשכתי להכין את הקפה, עד שהרגשתי יד לופתת את כתפי, ובשלב הזה כבר התחלתי לצרוח.
״אאההה!״ צרחתי והסתובבתי ליראות את יוני ותום מגחכים. הפרצוף המבוהל שלי הפך לפרצוף אדום מכעס. ״למה הבהלתם אותי?!״
״כי רצינו.״ יוני גיחך.
"יופי שרציתם!" התעצבנתי.
"זה פשוט כל כך כיף להפחיד אותך שאפילו לא צריך להתאמץ." תום הוסיף.
"אתם פשוט שתי קרציות!" אמרתי את מה שעלה לראשי והסתובבתי שוב לקפה שלי, מנסה להתעלם מהתאומים מאחורי.
אחרי כדקה הם יצאו מהמטבח, ואני סוף סוף גמרתי להכין את הקפה שלי. לקחתי את הספל ביד אחת ואת העוגה ביד השנייה ויצאתי לסלון בשביל לראות משהו בטלוויזיה, רק בשביל לגלות שהתאומים כבר תפסו אותה, והם שמו בטלוויזיה את הסדרה שאני הכי שונאת.
יוני ותום הביטו בי מגחכים, כי הם סוף סוף הצליחו להכניע אותי סופית. עליתי במדרגות בעצבים, טורקת את הדלת אחרי.
איזו דרך נפלא להתחיל את הבוקר…
אחרי כמה דקות שניסיתי להירגע (וחיסלתי את כל העוגה מרוב עצבים), נשמתי עמוק ועצמתי עינים. היום יום חדש, וכל מה קרה שבוע שעבר לא משנה. יוני ותום לא מעצבנים אותי, והבוקר היה בוקר נפלא.
בדיוק שבאתי ללגום מהקפה שלי, ששפתי ממש נגעו בספל החרס, הטלפון שלי בדיוק צלצל והרס לי את הרוגע.
"מה?!" עניתי בעצבים. אפילו לא טרחתי להסתכל מי מתקשר.
"התקשרתי בזמן לא טוב?" אלכס שאל.
נשפתי בהקלה והנחתי את הקפה שלי בצד. "לא, הכל בסדר. פשוט קמתי על צד שמאל הבוקר." הסברתי ולקחתי שוב את הקפה בידי, וניסיתי ללגום ממנו טיפה.
"אה, אז בטח לא ירגש אותך לומר שקניתי את הדירה." אלכס אמר באגביות.
כמעט נחנקתי מהקפה שלי. "אתה מה?"
"וואו, זה לא כזה מרגש."
"אתה צוחק עליי? זה הכי מרגש! מזל טוב!" קראתי בשמחה והנחתי שוב את הפקה בצד.
הוא צחק. "תודה תודה, אבל אני בכלל לא נרגש."
"אלכס…"
"טוב, זה מרגש אותי!" הוא הודה אחרי שנייה. "אני סוף סוף קניתי את הדירה שחלמתי לקנות מגיל 16."
"אתה רוצה לומר לי שהדירה הזאת פנויה מאז שהיית בן 16?"
"לא, איזה משפחה השכירה אותה, ובעל הדירה הוא חבר טוב של ריק, אז הוא הבטיח לי שאחרי שנתיים וחצי שהמשפחה תגמור את החוזה שלה, אני יכול לקנות את הדירה. אז פשוט חסכתי כסף כל השנתיים וחצי האלה, ועכשיו קניתי אותה."
"אני לא יכולה לחכות לראות אותה." אמרתי וישבתי ישיבה מזרחית על המיטה שלי.
"האמת… שרציתי לשאול אותך משהו על זה."
"על מה?"
"על הדירה."
"נו? תשאל." עניתי.
"טוב, אז-"
"אן!" תום התפרץ לחדר.
"חכה שנייה." אמרתי לאלכס, ואז פניתי לתום. "מה אתה רוצה, גמד?"
"אני…" תום נראה קצת לחוץ, וגירד את עורפו. "אני יכול לדבר איתך?"
"על מה?"
"זה… קצת אישי."
טוב, אולי הוא ואחיו קרציות שלא יאמן, אבל בכל זאת הוא אחי הקטן. חורג, אבל עדיין אחי. "אלכס, יש מצב שנדבר אחר כך? מנג'סים לי כאן."
"אוקי." אלכס נאנח. "ביי."
"ביי." ניתקתי את הטלפון. הרמתי את מבטי לתום שעדיין עמד ליד הדלת וזז מרגל לרגל. "נו? למה אתה מחכה, הזמנה מיוחדת?"
הוא סגר את הדלת מאחוריו והתיישב על המיטה מולי.
"נו, מה רצית?"
"אני…" הוא הסתכל למטה. "אני דואג."
"דואג?"
"אבא שלי… הוא בא לבקר מתישו השבוע, אולי היום, אני לא יודע." הוא אמר.
"ואיך זה קשור אליי?"
"זה לא, אבל… את זוכרת את היום הראשון שבאנו לכאן, כאילו לגור בבית שלך?"
"כן, מה זה קשור?"
"אז אמא שלי עשתה איתנו שיחה אז, נכון? והיא אמרה שאם נצטרך עזרה או עצה או משהו, אנחנו תמיד יכולים לפנות אלייך."
"אני לא בדיוק הסכמתי עם זה, אבל כן."
"אז, אני יכול לדבר איתך, או שאת סתם צוחקת?" תום שאל בבלבול.
"אתה יכול לדבר איתי, גמד."נאנחתי ולקחתי ספל הקפה שלי שוב. אולי תהיה לי שוב הזדמנות לשתות ממנו.
"אה, יופי." תום נשף בהקלה.
"אתה לא יכול לדבר על מה שזה לא היה עם אח שלך? בשביל מה הייתם תשעה חודשים באותו מקום ביחד?" שאלתי וקירבתי שוב את הספל לשפתיי.
"אבל האח שלי הוא הבעיה."
ידי עצרה בדרכה לקרב את הספל לפי. הנמכתי את ידי. "הבנתי. מה הבעיה?"
"יש לי הרגשה שהוא לא רוצה שאבא יבקר, כאילו הוא כועס עליו או משהו כזה."
"קרה משהו בפעם האחרונה שפגשתם אותו?"
"לא, אבל… בזמן האחרון, כל פעם שאני מזכיר את אבא, הוא פשוט שותק ומתרחק ממני. אני בחיים לא ראיתי אותו מגיב ככה."
"ואתה חושב שזה בגלל משהו שאבא שלכם עשה?" שאלתי.
תום משך בכתפיו כלא יודע. "את יכולה אולי לעזור לו? לשנינו?"
"אני לא," אמרתי, ופניו של תום נפלו. "אבל יכול להיות שאני מכירה מישהו שכן יכול…"

"שיבוטים! כמה זמן לא התראינו?" אלכס קרא שנכנס לחדר והתיישב לידי.
יוני ותום ישבו מולנו, מביטים באלכס.
"טוב, אז למה קראת לי לכאן?" אלכס שאל אותי.
"הגמד הקטן הזה כאן," הצבעתי על תום. " דואג לגמד התאום שלו," העברתי את אצבעי ליוני. "שדואג לאבא שלהם."
"עוד מקרה אבא… כמה זמן את זה לא שמעתי." אלכס נאנח.
"מה זאת אומרת?" יוני שאל.
אלכס ואני החלפנו מבטים. "בוא נגיד שהיו לנו קצת חילוקי דעות." הוא אמר לבסוף.
"בקיצור," חזרתי לנושא. "בגלל שאתה יודע איך זה בעיות עם אבא, חשבתי שאולי תעזור לשתיים האלה."
"בכיף. רק… מה הבעיה?"
יוני הביט בתום לאישור.
"נו, קדימה." תום דחק בו.
"אני…" יוני אמר בשקט, אבל אז אמר בקול יותר חזק: "אני פוחד שאבא שלי מתאהב במישהי אחרת."
"אה… עכשיו הבנתי מה הבעיה." אלכס הנהן בראשו באטיות.
"באמת?" התאומים שאלו ביחד, כמו רוב הפעמים שהם עושים זאת.
"תקשיבו, אני גדלתי בלי אבא, זה נכון, אבל אני יודע איך זה מרגיש שאחד ההורים שלך פתאום מתאהב במישהו אחר. וגם אן." הוא אמר והצביע עליי. "אתה בטח מרגיש שאם אמא שלכם התחתנה עם מישהו, כבר איבדת אותה, ועכשיו אתה לא רוצה לאבד את אבא שלך. אני צודק?"
"פחות או יותר…." יוני מלמל.
"אז פשוט תגיד לו מה אתה מרגיש. הוא בטוח יבין. זה תמיד הכי טוב לדבר על מה שמציק לך." אמרתי לו.
"את… את חושבת?" יוני שאל לחוץ ושיחק עם אצבעותיו.
"לגמרי."
"בנים!" ליאורה קראה מלמטה. "בואו לכאן! אבא שלך עוד מעט מגיע!"
שתי התאומים החליפו מבטים לחוצים.
"שנעשה את זה?"תום הציעה.
יוני הנהן. "נעשה את זה."
שתייהם קמו מהמיטה שלי, מתקדמים אל עבר הדלת.
"בהצלחה." קראתי אחריהם.
אבל בדיוק שהם פתחו את הדלת, הם עשו משהו שנראה לי אפילו הפתיע אותם מאשר אותי. הם רצו אליי וחיבקו אותי. "תודה אן." הם אמרו ביחד.
הייתי קפואה כמה שניות מרוב הפתעה, אבל אז חיבקתי אותם חזרה. "אין בעיה, גמדים."
הם התנתקו ממני וחייכו אחד לשני, ואז רצו מבעד לדלת ובמורד המדרגות.
"אתה חושב שזה יעזור להם?" שאלתי את אלכס.
"בטוח. איך את חושבת שהתנהגתי שאמא שלי התחתנה עם ריק?"
"אותו הדבר?" שאלתי.
"כן. את בטח הרגשת ככה שאבא שלך התחתן עם ליאורה, נכון?"
לא עניתי והשפלתי את מבטי לחיקי.
"את לא?" הוא הופתע.
"אני… באותו הזמן אני הייתי עם דניאל, אז לא היה כל כך אכפת לי מה אבא שלי עשה, זה לא עניין אותי."
אלכס שתק. הוא העביר את ידו על הפצעים המחלימים שלו מהתקרית שלו עם דניאל. "למה הכל תמיד מוביל לחרא הזה?" הוא אמר בעצבים.
"בבקשה נעזוב את זה עכשיו, אוקי?" ביקשתי. לא הרגשתי בנוח לדבר על זה ממה שקרה בשבוע שעבר.
"סיפרת להורים שלך?" הוא שאל, מתעלם לגמרי מהבקשה שלי.
"לא." עניתי. מבטי עדיין היה נעוץ בחיקי, מנסה שלא להסתכל בעניים של אלכס.
"את צריכה לומר להם. אולי הם יתקשרו למשטרה, יעשו משהו."
"אלכס, בבקשה די." ביקשתי.
"אן, אני רק לא רוצה שיקרה לך משהו." הוא סובב את פני אל שלו בעדינות בעזרת אצבעו. " אני לא יסלח לעצמי אם הוא יעשה לך משהו."
חייכתי חיוך עצוב והרכנתי את מבטי שוב. "תודה, אלכס. אבל אני מעדיפה שלא לספר להם."
"אבל למה?"
"כי אני פשוט לא רוצה."
אלכס רק שתק. "אני מקווה שכלום לא יקרה." הוא אמר לבסוף.
"גם אני." הסכמתי בשקט. העפתי לעברו מבט, וראיתי את המבט העצוב בעניים שלו. "הי, אל תדאג." ניסיתי לעודד אותו.
"דרך אגב, שחכתי לומר לך תודה."
"תודה? על מה?"
"על זה שעזרת לי להיפגש עם אבא שלי." הוא אמר.
"כל אחד היה עושה את זה."
"לא, לא כל כך אחד היה עושה את זה." הוא ביטל את דבריי. "את היחידה שממש עזרת לי עם כל העניין."
"טוב…" שיחקתי עם אצבעותיי בחיקי שוב, מנסה לא להיראות מובכת. "אם אני לא יכול להיפגש עם אמא שלי, לפחות שאתה תיפגש עם אבא שלך. לא ככה?"
"בכל זאת," הוא תפס בידי ועצר אותם מלשחק אחת עם השנייה. "תודה."
"אתה.. פגשת אותו? כאילו, חוץ מלפני שבועיים."
"כן." הוא ענה.
"ו…?"
"אפשר לומר… שהשלמנו?" הוא אמר, לא בטוח אם הוא שואל או עונה, אבל עדין נרגש.
"אני שמחה בשבילך." אמרתי. "באמת."
הוא חייך והתקרב אליי יותר. "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"
"ברור שאני יודעת." צחקתי.
הוא תפס בפניי בעדינות וליטף את הלחי של עם האגודל.
"מה אתה חושב שאני עושה איתך?" הוספתי אחרי זה.
"תודה רבה באמת." הוא נשף בבוז.
צחקתי שוב, ונישקתי אותו. רציתי להרגיש את הנשיקה הזאת כבר הרבה זמן, נשיקה ספונטנית שרק הוא יכול לתת לי.
אלכס כמובן נישק אותי בחזרה, מנסה להעמיק את הנשיקה יותר. הוא קירב אותי אליו יותר, עוטף אותי בזרועותיו. הוא נישק את שפתיי בתשוקה, עבר ללחי, ואז לצווארי.
"די." צחקתי שהוא דגדג אותי. הוא יודע שהצוואר שלי הוא אזור רגיש לדגדוגים.
הוא לא הפסיק והפיל אותי לשכיבה, שהוא ממשיך לנשק את צווארי, לחיי, אוזני, שפתיי.
"נו, אלכס, יכולים להיכנס כל רגע!" צחקתי שהוא נישק אותי מאחורי האוזן.
"בסדר, בסדר." הוא צחק ונישק את שפתיי פעם אחת אחרונה.
"תודה." התנשפתי, עדיין קצת מצחקקת.
הוא התרומם ממני, והתיישב, אני אחריו. סידרתי את שערי שהתבלגן מעט ויישרתי את חולצתי.
"אן?" אלכס שאל.
"מה?"
"רציתי לשאול אותך את זה כבר הרבה זמן, אבל-"
"אן?" שמעתי את קולו של אבי קורא מבעד לדלת שקטע את אלכס.
"כן?" קראתי.
אבא פתח את הדלת, וראשו הציץ. " דן למטה, ואנחנו מחכים שתבואי."
"אני באה." אמרתי לו.
"אלכס," אבא שלי הבחין באלכס. "תיזהר עם הבת שלי, כן?"
אני ואלכס התחלנו להיות מעט אדומים.
"אין בעיה, אדוני." אלכס הבטיח לו.
אבא שלי סגר את הדלת אחריו, ואני ואלכס ניסינו שלא להביט אחד בשני ממבוכה.
"טוב, אני אלך הביתה." אלכס קם מהמיטה שלי והתקדם לדלת, אני עוקבת אחריו.
ירדנו במורד המדרגות. ראיתי את התאומים בסלון עם אבא שלהם וליאורה, יושבים ומדברים, ואבא שלי צופה מהצד.
ליוויתי את אלכס לדלת. "תגיד, מה רצית לומר לי מקודם?"
"אה…" הוא רצה לומר, אבל אז אבא שלי התקרב. "לא משנה."
"ביי." אמרתי.
"ביי." הוא החזיר ויצא מהבית, ואני סגרתי את הדלת אחריו.
"אתה חייב להרוס לי?" התלוננתי.
אבא שלי רק משך בכתפיו. "אני רק דואג לבת שלי."
גלגלתי עניים והתקדמתי אל עבר הסלון. "היי, דן!" קראתי.
"אנבל, מה קורה?" אבא של התאומים חייך אליי.
"הכל בסדר." עניתי בחיוך וישבתי על הכורסה. "החלטת לבוא לבקר אותנו?"
הוא צחק ופרע את השיער של התואמים. "אני רק רציתי לראות את אשתי לשעבר ואת הבנים לפני שאתם עוזבים את הארץ."
חיוכי ירד אוטומטית מפני. "מה?"