~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 41 חלק א'

-לא לקרוא בשבת-

טוב אז אתמול הייתי עסוקה בהכנות, ישבתי ליד גברת אדנס, שתינו מתרוצצות ממקום למקום, מכינות את הקישוטים והשלטים שייתלו על הדוכן.
טוב…אתמול הייתה לי תעסוקה וראש נקי, כאילו הזמן נעצר.
אבל היום?
הלק שמרחתי שלשום התחיל להיהרס מפאת שיני הנוקשות, והבטן התהפכה במעגלים, קלואי לא האמינה לי שלא הרגשתי טוב ודרשה ממני לבוא אפילו אם החום שלי יגיע ל40.
לעזאזל.
ישבתי במקומות האחרונים בתחבורה הציבורית מכיוון שהיריד לא התרחש בבית ספר אלא ברחבה גדולה בעיר והמכונית שלנו התקלקלה אז אימי השתמשה בשלי.
אני אוהבת לנסוע באוטובוסים, כשזאת לא נסיעה ארוכה מידיי כמובן, להביט בהמון או בנופים השונים דרך החלון, זה הזמן היחיד בו אפשר לחשוב, בלי שאף אחד יפריע לך. אתה לא צריך להקדיש תשומת לב לאנשים מסביבך מכיוון שהם זרים, אולי חוץ מאחד שמבקש 'המקום הזה פנוי בבקשה?' ולא צריך להקדיש תשומת לב לנהיגה בדרך, כי הנהג עושה את עבודתו נאמנה.
ועם כל זה,
לא היה לי יישוב הדעת בכלל,
המחשבות הסתרבלו והתערפלו, וידיי תופפו בחוסר שקט על ברכיי.
שיערותיי הזהובות נאספו גבוה על ידי גומייה, כאשר מעט קצוות מקדימה נפלו על פניי, מצאו דרך להתחמק מידיי, אפי היה מעט אדמדם מפאת הקור. לבשתי סריג בורדו, שהדגיש את עצמו לחיי שנצבעו בצבע חום אדמדם, לה התאמתי חצאית קצרצרה בעלת קפלים מבד סאטן שחורה, מתחתיה השחלתי גרביון בצבע שחור שקוף ונעלתי נעלי בובה שחורות.
משום מה הקפדתי היום יותר על הלבוש שלי, בכל זאת אנשים צריכים משהו שימשוך אותם לדוכן הנשיקות…
'אה… גלוריה נמצאת' נזכרתי.
גררתי את האצבע שלי על הציור של הטלפון הירוק שבנייד שלי,
"הלו?" אמרתי אל המספר הלא מזוהה,
"איפה את ראש כרוב?" קולה של גלוריה נשמע עוד יותר מבחיל מבעד לפלאפון,
"אני בדרך…" עניתי באדישות,
"היית צריכה להיות פה לפני רבע שעה!" היא צעקה, ואני הרחקתי מיידית את הנייד מאוזני,
"תקשיבי לי גברת מטומטמת אני בדרך!" הרמתי את קולי, הסבא שישב לידי התבונן בי ברתיעה ומלמל משהו בטח כמו 'הדור של היום…'
הקו התנתק.
נאנחתי.

"הינה את!" גלוריה התקדמה לכיווני זועמת ואני חלפתי על פניה אל כיוון הדוכן,
"היי אמבר!" היא הצליחה להגיד את השם שלי נכון, התחלה טובה. חייכתי אל אלישיה, החיוך הפך למבוהל כאשר היא כרכה את ידיה סביבי, תפחתי על גבה מעט כדי לצאת ידי חובה.
הדוכן שלנו ניצב על במה מוארכת, שבצידה היו כארבעה מדרגות שמפרידים אותה מהקרקע, הדוכן היה יחסית גדול לפעולה שעושים רק בשפתיים.
תלינו את הלבבות המנופחים וציורי הנשיקות על ידי חוטים שקופים על מנת שיראו כאילו הם מתעופפים באוויר, עדכנו את המילים האדומות הזוהרות בצורה גלית על קרש מוגבה-
The kissing booth
האמת הדוכן נראה בהחלט מהמם, בצד היה את דוכן הכרטיסים, מקום בו אני הייתי אמורה לעמוד, וארבעה כיסאות לאלישיה וגלוריה ולבני המזל.
"ואוו זה פצצה!" אלישיה צרחה בהתלהבות, ומחאה כפיים, כאשר אני גלוריה והיא עמדנו מרחק מה מהדוכן, צופות בו.
"עוד כמה זמן הכל נפתח?" שאלתי, מציצה בשעון שהתנוסס על מסך הנייד שלי,
"משהו כמו עשרים דקות, בתשע וחצי…" גלוריה ענתה.
קניתי אייס קפה מאיזה דוכן על אף שהיה קריר, מה שהקפיא לי את הידיים והחלטתי לבקר את לייבל, הדוכן שלה היה כמו אוהל של קרקס רק קטן בהרבה כמובן, הוא היה עשוי מבד שחור מנצנץ בעל עיטורם של כוכבים וירח, הסטתי את הבד על מנת להיכנס.
פחד אחז בי כאשר הייתי לבד בחושך,
"ליי?" קראתי אל החלל, אש ניצתה לפתע ונכבתה כמעט מייד, צרחתי, האורות נדלקו ויכולתי לראות את לייבל מצחקקת,
"ליי!" אמרתי בכעס,
"מה? אסור לי לשמוח שהדוכן שלי באמת מצליח להפחיד? וזה רק הטריק הראשון!" היא קראה בהתלהבות, כעסי שקט והבטתי בלייבל,
"ואוו את נראית מדהים!" אמרתי בעיניים פתוחות לרווחה, היא הייתה לבושה בגלימה שחורה שהחמיאה לגופה, ופניה אופרו בצבעי אפור שחור וסגול חציל, בצורה כל כך טובה שהיא הייתה באמת נראית כמו גבירת האופל. לייבל נפנפה בידיה בביטול,
"תראי אותך- היא סרקה אותי ביידה ועיניה,
"מישהי התיפייפה לקראת נשיקה סוערת!" היא התבדחה, החמצתי פנים,
"אני לא הולכת לנשק אף אחד היום, זה מה שבטוח." אמרתי בנחישות לאחר כמה רגעים שאלתי-
"יש עוד עשרים דקות, בא לך להסתובב?" היא נענה בראשה,
"מצטערת אמבר, יש לי עוד הרבה דברים לעשות, תצטרכי לדרוש מקלואי בידור…"
"הוו לא! אני לא מתכוונת להתקרב אל קלואי אפילו לשנייה היום!" אמרתי בלחץ, לייבל נעצרה כאילו שקלה את דבריי,
"מחשבה חכמה, טוב את יכולה ללכת אל סאם…כמו שאת תמיד עושה…" היא אמרה מושכת בכתפיה, הרמתי גבה, אוחזת את הקשית בחוזקה,
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה בחשדנות, היא גלגלה את עיניה, אחזה בכתפיי וסובבה אותי אל עבר היציאה,
"לא משנה…אני חייבת להמשיך, להית'!" מצאתי את עצמי בחוץ, עדיין מופתעת שהרגע היא העיפה אותי החוצה, ועדיין חושבת על המשפט האחרון ועל כוונתו.
התהלכתי לי בין כולם, לא היה לי ממש מה לעשות, שילבתי את ידיי, מנסה לחמם את עצמי קצת, עיניי רפרפו על התלמידים.
עיניי נסגרו על סאם, עמדתי בפינה קטנה מרחוק, פינה בטוחה. סרקתי את סאם, אגודלי רפרפה בעדינות על שפתיי הבשרניות, וכאילו כל העולם התנדף ורק סאם היה שם, וראיתי אותו בחדות ובבהירות למרות שהיה רחוק ממני,
שיערותיו החומות של בצבצו מעט מכובע הצמר השחור, הרווח שבין עיניו היפות התכווץ, הוא היה מרוכז כל כולו במלאכתו, הוא הוריד מטען מהטרנדר ושרירי ידיו בלטו דרך הסריג הדק בצבע ירוק הכהה, הוא לבש מכנס ג'ינס בצבע כהה.
עצמות לחייו בלטו על ידי שיניו הנוקשות ולא ידעתי אם זה כתגובה לקור או כתגובה למשקל הכבד שהרים, עיניי הרכות עברו על שפתיו המדהימות, הן היו מוקפות בזיפיו ששיוו לו מראה כל כך סקסי, לא שמתי לב שבהיתי בו כבר כמה דקות וכשעל פניי התמתח חיוך אווילי, עד אשר מישהו עמד מולי והסתיר לי את הנוף.
התנערתי ושמתי לב למעשיי,
אמבר את כל כך פתטית!
הקול גער בי, אך הקול היה חלש לעומת הרצון העז לצפות ביופי הבריאה בשנית, צווארי נמתח, אך סאם נעלם מהאופק,
לכל הרוחות.
גררתי את רגליי בחוסר רצון אל דוכן הנשיקות.