טפטים חיים
האנשים רצים ברחובות ניו יורק. בחליפות יפות, עם פלאפונים צמודים לאוזן, ממהרים לכל מקום, לא עוצרים במקום.
רצים בינה, דוחפים את גופה. כמו אוויר. היא מרגישה כמו צל, כמו אוויר.
היא לא חשובה.
היא לא קיימת בניו יורק אם היא עוצרת במקום.
וכזאת היא, לא ברורה.
לא שלמישהו זה אכפת. היא אוויר, היא צל, היא רק עוד טפט חי שלא מושך תשומת לב.
ולא שאכפת לה, היא רגילה לאווירה, לחץ בעיקר.
ואולי רק הוא מעניין אותה. אותו בחור מגולח שבזה הבוקר עזב אותה. טוב, לא בדיוק, אבל הוא לא היה שם כשהיא קמה.
ואולי בשבילו היא עוד טפט חי, ללא שימוש, ללא יחס.
אפשר לזרוק אהבה של שלוש שנים? אפשר יום אחד לקום וללכת כאילו לא היה?
טוב, אולי היא חייה בבועה, כי הנה היא ברחובות העיר הגדולה, מחפשת את עצמה ואולי, במקום כלשהו, מחפשת אותו.
ואנשים רבים ממשיכים לדחוף אותה, היא כמו בלתי ניראת בשבילם.
היא כואבת, היא לבד.
הולכת ברחובות ניו יורק כשראשה מושפל.
וכמו אוויר. היא מרגישה כמו צל, כמו אוויר.
היא לא חשובה.
היא לא קיימת בניו יורק אם היא עוצרת במקום.
בשבילם ובשבילו היא רק עוד טפט חי שלא מושך תשומת לב, שלא חסר פה בניו יורק.
כי ניו יורק מלאה באנשים,
לניו יורק לא חסר טפטים חיים.
תגובות (3)
ואוווווו ממדדההייםם…………………. מדהים. זו ההגדרה היחידה. מושלםםםםםם תמשיכייייייי!!!!!!!!!!!!
מסכימה עם נויה, בהחלט מדהים. הצלחתי להתחבר אל הנערה.
וואו סיפור ממש ממש יפה! אחד היפים שקראתי!