אפוקליפסה: פרק שני

אני עומדת על שולחן, נעליים כסופות לרגליי, והכול מלא בארנבים.
זה היה חלום, אני כמעט בטוחה בזה.
הזהירו אותי שזה יקרה, שהחלומות שלי כבר לא יהיו שלי, בהתחלה, לא הבנתי מה זאת אומרת, בעיקר משום שלא חלמתי חלום מאז שהייתי ממש צעירה, אבל עכשיו, זה קורה כל לילה, אני נשאבת לעולם אחר בכל פעם, תמיד משהו אחר קורה, סליחה, משהו אחר לא קורה, לא קורה כלום במקומות הללו, אני נשארת באותה נקודה, וזה לא שלא ניסיתי ללכת, אבל לרוב רגליי תקועות במקום, פעם אחת הן היו ממש ממוסמרות לרצפה.
אני שונאת במיוחד את החלום הזה, הארנבים זזים סביבי, מתגרים בי, צוחקים עליי.
"אף אחד לא צוחק עלייך." נשמע קול מסביבי, לא מאחוריי או מלפניי, פשוט מסביבי.
"מי אתה?" אני שואלת, קולי רועד מעט."ויותר חשוב מזה איפה אתה?" אני שואלת, משום שמעולם לא שמעתי קול בחלומותיי, לפחות לא עד עכשיו.
"מאחורייך." הוא אומר, ואני מסתובבת, לוקח לי רגע, עד שאני מבינה שממש זזתי, שבפעם הראשונה זה חודשים הייתה לי לפחות שליטה קטנה בגופי.
"אני לא מתחת לכפות רגלייך." הקול מעיר, ואני מרימה את מבטי אל זוג עיניים בעלות צבעים שונים, אחת זהובה והשנייה כסופה, היו לו פנים נפלאות לחלוטין, עצמות לחיים מדהימות, ושיער משיי כמעט.
"מי אתה?" אני שואלת שוב, עיניי חופרות אל תוך עיניו, ואני מנסה להיכנס אל תוך מוחו, אך ברגע שאני נכנסת, אני נתקעת, גופי נמצא בחוץ, ואני מצאת בתוך ראשו, אין שם דבר מלבדי, ואם להאמין למה שסיפרו לי, אז יכול להיות שאני אהיה תקועה פה לבדי לנצח.
"את לא תהיי לבד, אני פה." הוא אומר, ומופיע מולי לפתע, והוא פשוט הרבה יותר מידי קרוב אליי.
אני רוצה לענות לו, אך לפתע, נשמע צלצול, והעולם התחיל להתערפל סביבי, העולם כולו מלבד הנער.
"חבל, זמנינו נגמר." הוא אומר, קולו חם כחלב, ועיניו אוחזות בעיניי כאילו ברגע שיעזוב, הכול יתפוגג לחלוטין.
"אבל אל תדאגי, אנחנו עוד ניפגש." הוא אומר, והכול נעלם לחלוטין, מחשיך ואני נאלצת לפקוח את עיניי.
החלום כולו כבר נעלם ברגע שעיני נפקחות, הנעליים הארנבים, הכול נעלם, טוב, מלבד הנער בעל העיניים השונות.