Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 26

-לאחר ארבעה חודשים-

-נקודת מבט של דיאנה-
התגעגעתי להכל. המגע שלו, הריח שלו, נעליו. לנשימתו החמה על צווארי, לתלתליו. לגובהו המתנשא מעליי, לצחוקו המטופש, לרגליו היפות. לקעקועיו, לקולו, לעיניו הירוקות, אבל בעיקר…אני מתגעגעת אליו.

הלכתי במסדרונות בדרכי לשיעור מדעים כשראיתי אותו. הוא הלך עם נייל. נייל נופף לי אבל הארי רק השפיל את ראשו והמשיך ללכת.
שמרתי על פניי פוקר עד שהם עברו. אני לא יכולה לראות איך אני נראית כרגע, אבל ידעתי שפניי נפלו.
יכולתי להרגיש את העצב רץ דרך גופי, הרגשתי כמו רוח רפאים. זה מרגיש כאילו אני לא בחיים.
גופי היה כאן, בבית הספר, אבל מוחי היה במקום אחר.
נכנסתי אל הכיתה ומיד נרדמתי. זה נורא. האם זה שברון לב? אם זה כן…זה מבאס.

-נקודת מבט של הארי-

עכשיו, אני זוכר כמעט הכל על הלילה. הדבר היחיד שאני לא זוכר זה קיום יחסי המין עם הבחורה המסתורית ואיך הגעתי לברייטון.
סיפרתי לבנים על מה שקרה. זה פחות או יותר כלל שהם אמרו לי שאני אידיוט.
זאין נתפס על ידי שוטרים, והוא היה צריך ללכת לבית החולים, לבדיקת סמים, כי הם לא היו בטוחים מה לא היה בסדר אצלו.
הם מצאו עקבות של אקסטזי בדמו. עכשיו שחושבים על זה, יכול להיות שלכולנו יש אקסטזי בדם.
אני לא יודע, אבל אני עומד לרדת לעומקו של זה. אז…אני הולך לקבל את האהבה שלי בחזרה.
חודש יוני עכשיו, ואני מתחרפן. הנשף בעוד חודש, ואני צריך לקבל את דיאנה בחזרה. לא משנה כמה זה ייקח.
"הארי!" לקסי אמרה בשובבות וחבטה בזרועי. הו, היא בלונדינית שוב…רגע.
"למה את מדברת אליי? אני שונא אותך." אמרתי ביובש.
"הארי, אני בן-אדם שעושה טעויות, תסלח לי?" היא שאלה מגכחת ונשכה את שפתה.
"לא. רק שאלה אחת, היית לאחרונה בברייטון?" שאלתי. כשאמרתי את המילה 'ברייטון' היא בלעה את רוקה.
"לא. נדבר אחר כך הארי." היא אמרה במהירות, מנסה ללכת.
"זו את שנתנה לי ולחבריי אקסטזי?" שאלתי.
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה.
"אני יודע שאת זו שעשה את זה, ואני הולך לקבל הוכחה." אמרתי ועמדתי קרוב אליה.
"ביי הארי." היא אמרה לפני שהלכה.
ידעתי שהיא עשתה את זה! אוקיי, איך נהפכנו למסוממים…מה היה הדבר הראשון ששתיתי אחרי הבירה? זה היה ויסקי.
זה היה הרגע שהכל הלך חלק. לאחר הוויסקי. מאיפה קיבלתי את הוויסקי? מחנות המשקאות.
התחלתי ללכת לכיוון הדלתות כאשר הפעמון צלצל. גיאוגרפיה יכולה לחכות. אני צריך לברר מה קרה באותו הלילה.
הגעתי לחנות המשקאות וראיתי את רוב עובד בדלפק.
הוא היה בחור אחר מזה שקניתי ממנו את הוויסקי, אבל הוא חבר שלי ואני בטוח שהוא יכול לתת לי את קלטות האבטחה.
"היי, הארי." הוא אמר ונפנף בידו.
"היי רוב, יש לי בעיה גדולה. מישהו שם משהו בוויסקי שקניתי פה, ואני צריך לדעת מי זה היה." אמרתי והסתכלתי על פניו. הוא נראה מעוצבן.
"איך הם פאקינג הכניסו?" הוא שאל.
"מישהו שם אקסטזי." השבתי.
"בטח הארי, הכל בשבילך חבר. אתה יכול לצפות בכל הקלטות שאתה רוצה." הוא אמר שנכנס לחדר נסתר.
"תודה חבר." השבתי.
"אין בעיה. תאמר לי מי עשה זאת. הם לא הולכים להיות פה עם הלקוחות שלי." הוא אמר בכעס.
"אני אספר." עניתי.
עכשיו, מאיפה להתחיל?

אחרי שעות של צילומים, לבסוף מצאתי את זה. בהקלטה הייתה נערה עם שיער חום שנתנה לבחור שלקחתי ממנו את הוויסקי.
"תפני למצלמה, בחייך!" אמרתי לעצמי. לבסוף היא הסתובבה ועצרתי את הקלטת. לקסי.
"רוב!" צעקתי. בתוך דקה הוא נכנס בריצה.
"מצאת את זה?" הוא שאל.
"כן, הנה הבחור. אכפת לך אם אני אעתיק את הקלטת הזו? אני צריך להראות את זה למישהו." שאלתי בתקווה שיענה כן.
"בטח חבר, מצטער שוב על מה שקרה." הוא התנצל.
"אל תדאג. אני הולך להעתיק את זה, אני חייב ללכת." עניתי ותפסתי בתיקי.
"בטח, תתקשר אליי אם תצטרך משהו." הוא אמר בחיוך.
"אעשה זאת, שוב תודה." אמרתי.
דיאנה צריכה לראות את זה. היא פשוט צריכה.

-נקודת מבט של דיאנה-
הגעתי הביתה, וכרגיל, אני לבד בבית.
התגעגעתי לזה שהארי בא כל יום שישי, אם להיות כנה, התגעגעתי לימים שהוא היה בא.
ניגשתי אל הפסנתר שלי והעברתי את אצבעותיי לאורכו. הלוואי והארי היה כאן עכשיו, כדי שאוכל להמשיך ללמד אותו.
עמדתי לנגן בפסנתר, אך החלטתי שלא. אני לא יכולה לשים את עצמי דרך זה.
ידעתי שאתחיל לבכות אם אנגן.
עמדתי לעלות במדרגות אל חדרי כאשר הפעמון צלצל…