מי היה מאמין-פרק 2
עברו 3 שעות מרגע שהם שהם נכנסו לבית החולים. מחלקת טיפול נמרץ מיהרה לטפל בפצועה ולקחו אותה במהירות אל תוך אחד החדרים. ירון נשאר לחכות במסדרון. לפתע נשמע צלצול מכיסו. ירון הוציא את הנייד והסתכל על הצג. "שירן". הוא ענה לשיחה.
"הלו?"
"ירוני! חיים שלי, איפה אתה? אני מחכה כבר מלא זמן."
הוא נאנח.
"אני אבוא אחר כך"
"מתי?בא לי כבר לראות את הפרצוף היפה שלך"
"אתה כועס עליי?" אמרה בטון ילדותי.
"למה שאכעס עלייך?"
"לא יודעת"
"אני לא כועס שירני,אני פשוט עייף,טוב? אני אדבר איתך אחר כך.ביי"
"ביי" אמרה בטון קצת נרגז.
הוא ניתק את הנייד וקם לעבר דלפק הכניסה.
"סליחה?" הפקידה בעלת השיער המתולתל והמשקפיים בקצה אפה הרימה אליו את מבטה.
"כן?" אמרה.
"היתה פה פצועה אחת שנדקרה… הגעתי איתה באמבולנס,את יודעת אולי מה קורה אותה?"
"אתה קרוב משפחה?"
"לא"
"מצטערת,אנחנו לא יכולים למסור פרטים על מצבם של החולים לאנשים זרים"
"אבל הגעתי איתה באמבולנס"
"מצטערת,אלו הנהלים" אמרה בטון מתנצל.
ירון הבין שאם פרטים הוא לא קיבל אז בטח גם לחדר שלה לא יתנו לו להיכנס. הוא הרים את התרמילים שלה והניח אותם על הדלפק.
הפקידה שוב הרימה אליו את מבטה.
"אז את יכולה לתת לה כשתתעורר ותחלים? זה שלה."
"בטח" אמרה בחיוך ושמה את התיקים לידה.
"תודה"
הוא לקח את התרמיל הענק שלו ופנה לעבר היציאה. השעה כבר היתה 10 וחצי. ירון החליט להזמין מונית. כעבור פחות מעשר דקות המונית הגיעה.
ירון פתח את תא המטען ושם בפנים את תרמילו.
"הכל בסדר?" שאל אותו הנהג כשהתיישב לידו.
"מה?"
הנהג סימן בראשו על חולצת הזית של ירון.
ירון הביט במדיו וראה שהם מוכתמים בדם. הוא שכח מזה לגמרי. לא היה לו כח להסביר.
"סיפור ארוך"
"בסדר גמור" אמר נהג המונית בחיוך.
ירון נשען על מושב הרכב ועצם את עיניו.
*****
-כעבור שבוע-
אור פקחה את עיניה באיטיות ומצאה את עצמה שוכבת על מיטה עם סדינים לבנים. היא מיד זיהתה את הריח. היא בבית חולים. היא הסתכלה סביב וניסתה לקום אבל החיבור שלה לאינפוזיה החזיר אותה למיטה. בנוסף לכך הרגישה חולשה איומה. הוילון שהיה מולה הוסט בעדינות ודרכו נכנסה אחות כבת עשרים,בעלת מדים לבנים ושיער אסוף בצבע חום. היא חייכה אל אור.
"בוקר טוב, אני רואה שהתעוררת"
"בוקר טוב" אמרה אור חלושות.
"איך את מרגישה?"
"ברוך ה'…מה אני עושה פה?" אור לא התאפקה מלשאול.
"נדקרת בבטן,הגעת לכאן בניידת של טיפול נמרץ. מזל שהחייל ההוא הביא אותך,אחרת…" היא חדלה מלסיים את המשפט.
אור נזכרה באותו ערבי שנאבק איתה.
"חייל?" אמרה אור,מבולבלת.
"כן, את לא זוכרת?"
"במעורפל…" הדבר היחיד שאור זכרה אלו מדי זית. את הפנים היא לא ראתה.
האחות קמה וקירבה את האינפוזיה למיטה.
"טוב,עכשיו משהתעוררת תוכלי לבוא לבדיקות"
"עכשיו? רגע,עוד לא אמרתי אפילו ברכות השחר-רגע,איפה התיק שלי?!" אמרה בבהלה.
"אל תדאגי,הוא שמור אצלנו.הבחור שמר לך עליו. את רוצה שאני אביא לך אותו ואחרי שתסיימי תבואי לבדיקות?"
"כן. בבקשה" הוסיפה.
האחות קמה וכעבור כמה שניות חזרה עם תיקיה של אור. אור קמה ליטול את ידיה בברז שהיה לידה וחזרה לומר את הברכות.
כעבור כרבע שעה האחות חזרה.
"זהו?"
"כן."
אור התלוותה אליה כשהאחות תומכת בה לבל תיפול.
"איך קוראים לך?" שאלה אור.
"נועה"
"אני אור" חייכה.
תגובות (1)
תמשיכי !! מושלם :)