התאבדות שנכשלה והצליחה

ההורים ישבו לידי מודאגים, המכשירים סביבי ציפצפו, המילים בית חולים, התאבדות ומצב קשה הוזכרו שוב ושוב, הרופאים דיברו שוב ושוב עם ההורים שלי, לא היה אכפת לי הכאב הציק הכאב בלב והכאב בגוף, מעולם לא חשתי כך, כנראה שעוד מעט לא אחוש דבר, התחרטתי על כל רגע, למה עשיתי את זה? לא הייתה לי תשובה, לפתע ההורים שלי יצאו עם הרופאים, לכמה רגעים הייתי לבד, לבד, כמו שרציתי להיות מאז שההורים שלי מצאו אותי מדמם בחדר, לבד, לפתע היא נכנסה, הסיבה למעשה המטופש שלי, כרגיל לבושה בבגדי העבודה שלה, הסמל לחיים שזנחה, תסרוקת קצרה תזכורת לשינוי שתמיד רצתה לעשות
״למה עשיתה את זה?״ היא שאלה, גם אם רציתי לא יכולתי לענות, הכאב שיתק אותי לא יכולתי לבטא מילה, מילה אחת,
״בבקשה תגיד לי שלא עשיתה את זה בגללי.״ היא אמרה בקול רועד מבפנים צרחו כל הקולות שלי 'כן! עשיתי את זה בגלל הרצון שלך להתנער מהכל! מחייך הקודמים! ממני, מהזיכרון של שנינו!' אך אני הנדתי בראשי לא, שיקרתי ברגעי האחרונים ״אתה משקר נכון?״ היא שאלה ואז ראיתי את הדמעות, נוצצות כמו יהלומים בעיניה החומות, עמדתי לענות, הרגשתי חזק מספיק, אך המכשירים סביב ענו במקומי, ציפצופים רמים נשמעו, והכל החל להחשיך סביב, כמה היא יפה, חשבתי כשהחשכה סגרה עלי, הרעש התעמעם ואני סגרתי את עיני לנצח…