את.

אמרת לי שהנפש שלך כבר לא מרוכזת, שמנסה לברוח ומתישה אותך,
אמרת לי שאת רוצה שקט שיחמול לך על הכול.
אמרת והדמעות שלך הפכו אותי לנוזל עגמומי ותפל.
הסתכלת עליי וניצחת את השנינות החומצית שלי
איתה אני כל כך אוהב להכות איתה במצבים של חוסר התמצאות,
מולך אני חסר תעלולים חסר הגנות והסברים.
עטפת אותי באהבה חמה והחזרת אותי אלייך,
אמרת לי שהחיים אינם אלא בדיה מתוחכמת שתוכננה בקפידה
כדי לבחון את הנשמה, שהרי היא נצחית ומחליפה תפאורה פעם בחיים,
לפעמים, כולנו פתיים, בובות פיתום והחוטים נמשכים
אנחנו מתרחצים משקרים במים רותחים, אדומים ונפוחים.
המבט שלך חתך את השקט וכשביקשת ממני ללכת נפלתי כמשותק,
הקול נעצר בחלל הגרון, יד רועדת מחפשת את ידך ונופלת.
אמרת שאני עוד משונה מדי, ושאת לא רגילה לשגרה שכזאת
אמרת ונרעדת כאחוזת תזזית, רוחי שלי אהבתי התכליתית
נפש מיוסרת נשמה מנוסרת, אני רוצה אותך לצידי
שתעצרי בעדי מליפול לפנייך, שאזכה להשיב חיוך ללחייך.
הרקיע שלך כולו זוהר ואת זורחת, תרגיל בהסעת הדעת
יחידתי שלי, לכי לך אל אשר תרצי..