כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 22

•אליאור•
״צריך עוד יין לשולחן שש,״ אמרה לימאי, אחת המלצריות במסעדה ונשענה הדלפק תוך כדי ששיחקה בשיערה המתולתל שהגיע עד לאמצע גבה.
בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה איי פעם, אבל אני דיי מתגעגע לעבודות במטבח, לצחוקים עם ירדן.
״עובדים קשה?״ שמעתי קול של בחורה מאחוריי, זאת הייתה ירדן.
״עובדים כמה שצריך.״ חייכתי חיוך מאולץ.
״צריך עזרה?״ היא שאלה.
״את מבינה במשקאות?״ שאלתי בהתלהבות.
״לא ממש,״ היא ענתה בהיסוס.
״מצאתי לי את מי לשאול, ילדה טובה שמשתכרת מכוסית פטל.״ גיחכתי.
״היי! זה לא נכון!״ היא התגוננה ונתנה לי מכה קטנה בכתף. ״חוץ מזה, אף פעם לא מאוחר מידי ללמוד.״ היא ענתה.
״אז אני מבין שמישהי כאן מעוניינת ללמוד?״ צחקקתי.
״בעוד איך!״ היא ענתה בנחישות.
״נהרי!״ לפתע נשמעה צעקה גברית מאחוריי. זה היה דניאל. ״תחזור למטבח, ביטון צריך עזרה עם הציוד.״ הוא אמר.
״אוקיי.״ מלמלתי. עזבתי הכל, נופפתי לירדן לשלום ופסעתי לכיוון המטבח.
באיזשהו מקום שמחתי, המטבח הוא המקום האהוב עליי, אבל מצד שני רציתי להישאר ולהמשיך לדבר עם ירדן עוד ועוד.
״אז מה, אני מבין שהזעיקו אותך למטבח.״ אמר לידור בגיחוך.
״אכן כן.״ עניתי בחיוך מרוצה.
״תגיד, יש עבודה שדניאל לא נתן לך לעבוד בה?״ שאל לידור בגיחוך.
״לא נראה לי.״ גירדתי בעורפי.
״טוב, בוא נתקתק עניינים ונעוף מפה.״ אמר לידור בחוסר סבלנות.
״תירגע, מה הלחץ?״ צחקקתי.
״יש לי תוכניות.״ הוא חייך חיוך שובב.
תוכניות הא?״ חייכתי חיוך שובב ונתתי לו כאפה בעורף. ״יפה, נהיית בנאדם עסוק.״ אמרתי בציניות.
״מסתבר.״ הוא חייך.
לפתע שמענו צעדים שמתחילים להתקרב אלינו יותר ויותר. ״זה בטח הוא,״ לחשתי.
מה שחסר זה שדניאל או שמעון יגיעו ויראו שעוד לא פרקנו אפילו ארגז אחד.
״מהר, תעזור לי עם הארגז.״ אמר לידור. שנינו הרמנו את הארגז והנחנו על השולחן.
קולות צחוק נשמעו מאחורנו. ״י… ירדן?״ שאל לידור בהלם.
״הייתם צריכים לראות את עצמכם איך פחדתם.״ היא המשיכה לצחוק.
״זה ממש לא מצחיק, ירדן.״ התגוננתי. ״לא עושים דברים כאלה.״ אמרתי בקשיחות.
״האמת שזה ממש מצחיק איך כולם פוחדים מאבא שלי.״ היא ענתה.
״בכל זאת הוא הבוס.״ אמר לידור.
״בוס או לא בוס, מבפנים הוא רך כמו חמאה.״ היא ענתה והתיישבה על השיש.
״מה שבטוח לא עם העובדים שלו.״ מלמלתי.
״אתם סתם עושים עניין,״ אמרה באדישות ומשיכת כתף תוך כדי ששיחקה באצבעותיה בקצוות שיערה הבהיר.
״מה שתגידי,״ אמרתי בזלזול וגלגלתי עיניים.
״מה זה אמור להביע?״ היא שאלה בהרמת גבה.
״הרי את הבת שלו, את לא באמת יכולה להבין אותנו, אצלך הכל מושלם.״ הסברתי.
״אז אתה טועה.״ היא אמרה בחצי צעקה ויצאה מהמטבח. מוזר.
״וואו, מה עובר עליה?״ שאל לידור בפליאה.
״יכול להיות שהפעם בחודש הגיעה.״ עניתי באדישות והמשכתי בעבודה.
״זה ממש לא אופייני לירדן, אני מכיר אותה.״ אמר לידור בספקנות.
״צרות של עשירים כנראה, לך תבין.״ עניתי במשיכת כתף.
האמת, בתוך תוכי הייתי סקרן. סקרן לדעת מה קורה איתה, איך בשנייה אחת היא התהפכה.
אומנם אני מכיר את ירדן כמעט שלושה שבועות, אבל לידור צודק. זה ממש לא אופייני לירדן להתנהג ככה.
כל כך רציתי ללכת אחריה, לדבר איתה, אבל ידעתי שאסור לי להתקרב אליה יותר מידי כל עוד דניאל או שמעון נמצאים בסביבה.
״טוב… נראה לי שסיימנו.״ אמר לידור תוך כדי שחיכך את ידיו זו בזו.
״בשעה טובה, אני כבר לא מרגיש את הידיים.״ אמרתי באנחת הקלה.
״אני אלך לחפש את דניאל, להודיע לו שסיימנו.״ אמר לידור, הנהנתי בראשי להסכמה.
כל המשמרת לא יכולתי להתרכז בעבודה, חשבתי על ירדן. מה קרה לה? אם היא בסדר?
״טוב, דניאל אמר שאפשר ללכת הביתה.״ אמר לידור והיה אפשר לשמוע את השמחה בקולו.
אני חייב למצוא דרך לדבר עם ירדן. חשבתי לעצמי.
״אתה בא או מה?״ לידור קטע את מחשבותיי.
״בא לאן?״ שאלתי בבלבול.
״מה לאן? הביתה.״ לידור צחק. ״תגיד, מה יש לך אתה?״ הוא גיחך.
״כ… כלום. אני… יש לי דברים לעשות.״ עניתי בהתחמקות.
״דברים?״ שאל לידור בהרמת גבה.
״כן דברים.״ הגברתי את קולי.
״נהיית בנאדם עסוק, הא?״ הוא גיחך.
״כנראה.״ מלמלתי.
״טוב, אז אני אזוז לעניינים שלי.״ הוא אמר.
״בלי שטויות, הא?״ אמרתי באזהרה והפניתי לעברו אצבע מאשימה.
״כנ״ל.״ הוא חייך חיוך שובב.
״זה לא עניינים כאלה!״ התגוננתי.
״ברור.״ הוא לא השתכנע.
״לך ממני יא מגעיל,״ דחפתי אותו ממני, הוא צחק והלך.
כמה דקות לאחר מכן, אספתי את הציוד שלי ויצאתי מהמטבח.
חיפשתי את ירדן בעיניים, אבל לצערי היא לא הייתה שם.

יצאתי מהמסעדה, חיכיתי למונית שתגיע.  ואז קלטתי בחורה מוכרת יושבת על אחד הספסלים בשדרה, פסעתי בצעדים זעירים לכיוונה משתדל שלא להבהיל אותה.
היא ישבה על הספסל כשמבטה מוסט לכיוון הרצפה, היא הייתה נראית עצובה.
״י-ירדן?״ ליטפתי את שיערה החלק, הייתי המום כשראיתי אותה יושבת על הספסל לבד כל כך עצובה.
״תעזוב אותי!״ אמרה בצעקה ונרתעה ממני.
״את כועסת עליי על מה שהיה קודם?״ שאלתי בזהירות. ״כי אם כן, אני מצטער.״ התנצלתי.
לא חשבתי שירדן תיקח כל כך קשה את מה שאמרתי.
״ההתנצלות התקבלה, עכשיו לך מפה!״ היא אמרה כשמבטה עדיין מושפל לרצפה.
״ירדן…״ התקרבתי אליה וליטפתי את שיערה.
״די, תפסיק!״ היא צעקה. 
״ירדן, מה קורה? הכל בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״לך, פשוט לך.״ היא אמרה.
למרות הכל לא וויתרתי, החלטתי להישאר כאן עד שהיא תישבר ותגיד לי מה קרה.
״אני לא זז מכאן עד שתספרי לי מה קרה.״ אמרתי בנחישות.
״אליאור… בבקשה…״ היא התחננה.
התקרבתי אליה שוב, הרמתי את מבטה אליי והזזתי כמה שיערות שהיו על פנייה. ״את… את בכית.״ אמרתי בגמגום כשהבחנתי בדמעות שהופיעו על פנייה, מחיתי עם אגודלי כמה דמעות בוגדניות שזלגו מעיניה. היא הביטה בי בעיניה הירוקות כזית ואני הבטתי בעיניה.
״רוצה לספר לי מה קרה?״ שאלתי תוך כדי שהעברתי את ידי על לחייה.
״זה… זה מסובך.״ ענתה בקול חנוק.
״יש לי זמן.״ אמרתי בחיוך, היא חייכה אליי חזרה חיוך קטן.
״הו, סופסוף רואים חיוך.״ צחקתי היא חייכה חיוך מבוייש.
״אתה חייב להפסיק.״ היא התחננה ולחייה האדימו.
״להפסיק עם מה?״ שאלתי בתמימות.
״להפסיק לגרום לי לחייך.״ היא צחקה.
״אבל אני דווקא אוהב שאת מחייכת.״ עניתי בחיוך.
״את עוד כועסת עליי?״ שאלתי.
״כועסת?״ היא שאלה בכיווץ גבות.
״על מה שהיה היום.״ הזכרתי.
״לא. זה ממש לא קשור אליך.״ היא ענתה.
״אז למה?״ שאלתי בסקרנות.
״היה לי ריב עם אבא שלי.״ היא ענתה.
״גם לי יש הרבה ריבים עם ההורים שלי, אבל אני לא נותן לזה להשפיע עליי למשך הרבה זמן.״ אמרתי.
״במקרה שלי זה קצת יותר מורכב.״ היא הסבירה, הבטתי בה חיכיתי לשמוע את ההמשך. ״הוא… הוא כופה עליי להתחתן עם מישהו שאני לא רוצה, עם איזה מישהו שהוא בן של איש עסקים מצליח.״ היא סיפרה.
שתקתי. לא היה לי מה לומר, גם לא ידעתי מה לומר במקרה כזה.
אומנם לי ולהורים שלי יש הרבה חילוקי דעות, אבל מה שבטוח הם בחיים לא יכפו עליי להתחתן עם מישהי שאני לא רוצה.
״וואו, אני… אני… המום.״ אמרתי בפה פעור.
״יש לי עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני חתונה, אני רק בת שבע עשרה.״ היא אמרה בבכי. באותו רגע הדבר היחידי שעלה בראשי הוא לקרב אותה אליי ולחבק אותה חזק.
קירבתי אותה אליי, היא לא התנגדה, ליטפתי את שיערה הבהיר, ככה זה היה במשך חצי שעה. ירדן בוכה ואני מחבק אותה.
כל הזמן הזה שירדן הייתה קרובה אלי הרגשתי הרגשה שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. הרגשתי איך הלב שלי פועם כמו משוגע, צמרמורות עברו בכל גופי.
״וואו, הלב שלך פועם ממש חזק.״ אמרה ירדן והרימה את מבטה אליי. ״זה קורה לך הרבה?״ היא שאלה בדאגה.
״רק כשאני מתרגש.״ עניתי והבטתי עמוק בעיניה הירוקות.
״אתה חייב להפסיק לעשות את זה.״ היא התחננה.
״מה עשיתי הפעם?״ שאלתי בתמימות.
״אתה חייב להפסיק לגרום לי להתאהב בך.״ היא אמרה ומיהרה להסתיר את פנייה מהמבוכה.
רגע… היא אמרה עכשיו שהיא מאוהבת בי? אני שמעתי נכון?
אוטומטית חיוך התפרס על פניי והלב שלי רק פעם יותר בחוזקה, הסרתי את ידיי מפנייה בעדינות. הבטתי עמוק בעיניה הירוקות אבל היא ניסתה להתחמק.
״כבר שבועיים שאני לא מפסיק לחשוב עלייך.״ אמרתי בכנות.
״ב…באמת?״ היא שאלה בפליאה.
״זה בחיים לא קרה לי קודם.״ הסברתי.
היא הרימה את מבטה אליי והביטה בעיניי.
הנחתי את ידי על לחייה, קירבתי את פניי לפנייה והתנשקנו.
זו הייתה נשיקה מדהימה. היא התחילה כנשיקה עדינה שלאט לאט הפכה ארוכה וסוערת.
שנינו התנתקנו מהנשיקה חסרי אוויר כמעט, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, ירדן חייכה אליי את אותו חיוך שחייכה אליי בפעם הראשונה שנפגשנו.
״כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה.״ מלמלתי בחיוך.