●Animals● (פאנפיק על אדם לוין) •פרק2•

דם. בשר טוב.
המפלצת שתתה בשקיקה את דם מתוך היד הכרותה הטרייה שתלשה כרגע. הגבר שממנו נתלשה היד צרח בבעתה. עכשיו זאת רק יד, עוד מעט כל הגוף.
"טעים… כל כך טעים…", המפלצת גרגרה. הוא סיים את היד והלך באיטיות לעבר הגבר המבועת.
"תגמור איתי מהר! בבקשה! בבקשה!!!" הוא צרח. המפלצת התכופפה לרחרח את צאוורו וחייכה. "למזלך אני נחמד היום".
שיסוף אחד, והראש של הגבר צנח על האדמה. דם ניתז והכתים את גופה החצי עירום של המפלצת, והיא ליקקה אותו ברעבתנות.
"אדוני".
המפלצת הסתובבה בחדות. "לא. עכשיו". הוא נהמה בעצבים.
"אבל המידע הזה יכול לעניין אותך, אדוני".
"מה?"
"המחסלת מחפשת אחרייך. היא עלתה על המיקום שלנו בהרים השחורים". המפלצת עזבה את הגופה והתיישבה בישיבה מזרחית, מהמהמת חרישית.
" בשר של אישה. בשר טוב".
"לא, לא טוב", אנחה. "היא תמצא אותנו ותהרוג אותך". הדמות יצאה מבין הצללים. זאת הייתה רק ילדה קטנה, גילה לא עולה על שש או שבע. השיער החום שלה היה מסורק למשעי, ולא תאם כלל את השק שהיא לבשה.
"לכי מכאן. קחי את החלק שלך ולכי מכאן!" המפלצת צווחה. היא תלשה את היד השנייה של הגופה וזרקה אותה לכיוון הילדה. הילדה התכופפה ורחרחה בחשדנות את היד. לבסוף היא לקחה אותה, והלכה כשהיא מותירה מאחוריה שביל של דם. המפלצת בהתה בראש חסר החיים של אותו גבר מסכן.
אישה. אישה זה בשר טוב.
חיוך התפשט על פניו והוא המשיך לאכול.

* * * * * * *

"לעזאזל", אדם קילל.
"לעזאזל לעזאזל לעזאזל".
"אמרתי לך שלא יעזור לדבר עם מר סמואל, הנחש הזה", ג'יימס אמר מבודח. הם ישבו שניהם בפאב, היחידים מבין כולם שלא שתו אלכוהול.
"אבל הייתי משוכנע שיש לו את החלק האחרון!" אדם דפק את ידו על הבר במחאה. "סתם ביזבזתי שעתיים מהחיים שלי עליו".
"כבר אפשר לחשוב שהייתם ביחד", ג'יימס נאנח. הוא העביר קווצת שיערות בלונדינית למאחורי האוזן שלו. "תרגע, אדם. שתה משהו, תשתחרר".
"אני לא מעוניין לשתות היום", אדם מלמל בעצבים והניח את ראשו על הבר. הוא עצם עיניים וקיווה שכל הסיבוך הזה ייפתר מעצמו.
"אז לפחות תכיר מישהי. רק תעשה משהו שלא קשור למסע החיפושים שלך, מעצבן אחד", ג'יימס קם מהמקום שלו. הוא טפח על גבו של אדם בגבריות והרים את ג'קט העור השחור שלו מהבר. "אני הולך לעזור לאחותי עם הילד שלה. סטייסי הכלבה הזאת הייתה אמורה לעזור לי אבל היא נפרדה ממני כמו כלום".
"מי זאת סטייסי?" אדם שאל בדכדוך. ג'יימס פער את פיו בהלם.
"החברה שלי לשעבר. אתה מקשיב לי בכלל בזמן האחרון? אדם, אני רציני. אתה שקוע עמוק מידי בזה. תשתחרר קצת. אתה הורס לעצמך את החיים".
אדם פקח את עיניו והרים את ראשו מעט. "אבל זה מפעל חיי".
"וכשזה ייגמר, מה תעשה? הא?"
מה באמת הוא יעשה?
ג'יימס נאנח והפנה את מבטו הצידה. הוא הבחין במשהו וחייך במרירות. "הנה החברה של סטייסי, זאת שלא מפסיקה לבהות בך כל הזמן".
"לא אכפת לי".
"אני נותן לה את המספר שלך", הוא הרים גבה.
"תעשה מה שבא לך".
"אין בעיה. ביי חבר, שמור על עצמך כבר", ג'יימס נופף לו והלך.
אדם החזיר את ראשו אל הבר ועצם עיניים, מרשה לעצמו פעם אחת לשקוע ברחמים עצמיים. הוא שמע את הברמן במעומעם מציע לו משקה, והוא פלט: "לא" חפוז. בזמנים כאלה חייבים להישאר פיקחים, אחרת אתה תהרוס את הכל.
רטט. הטלפון שלו רטט בכיס. אדם הוציא אותו מהכיס והשעין אותו על הצד כדי שיראה אותו. מספר לא מזוהה שלח לו הודעה.
אז גם אתה לא שותה היום, הא?
אדם הרים את ראשו בהפתעה. עוד הודעה התקבלה.
מאחורייך.
אדם הסתובב עם הכיסא ופגש במבטה. זאת אותה בלונדינית שמסתכלת עליו כל הזמן. אדם מצא את זה מטריד. הוא חייב לה כסף או משהו?
הבלונדינית הרימה את התיק שלה מהשולחן וצעדה אליו. משהו במראה שלה גרם ללב שלו לרטוט, אבל הוא הזכיר לעצמו בפעם האלף שעד שהוא לא ימצא את החלק החסר אין לו זמן להקשיב ללב שלו. היא התיישבה בכיסא שג'יימס עזב וחייכה.
אדם החליט לפרוק מה שיושב לו על הלב כבר הרבה זמן. "אני חייב לך כסף?"
"לא, למה?" היא שאלה בתמיהה.
"למה את כל הזמן מסתכלת עליי?"
"אתה… אתה מעניין", היא הסמיקה. "שכחתי להציג את עצמי".
"את לא חייבת".
"אני בטי", היא אמרה בזעף. "ואם לא הייתי לוקחת את המספר מחבר שלך, חברה שלי – שאגב, לא פה – הייתה הורגת אותי".
"יכולת לא לספר לה", אדם אמר באדישות.
"אבל אנחנו מספרות הכל אחת לשנייה!"
"זאת לא בעיה שלי".
נחיריה של בטי התרחבו מכעס והיא נשכה את פרק היד שלה בעצבים. "עכשיו תציג את עצמך", היא סיננה.
"אני אדם, ואני מלוס אנג'לס במקור. עכשיו אני משכיר פה בדירה ברחוב זה-לא-עניינך-אישה-עם-בעיות-שליטה-בכעס המערבי".
"אין לי בעיות שליטה בכעס!" היא צעקה ודפקה את ידה על המשטח בחוזקה. כולם הפנו את מבטם אליהם בתמיהה.
"ממש", אדם גיחך.
"למה אתה מעצבן כל כך?"
"אני לא מעצבן, אם כבר זאת את שמציקה לי", אדם תיקן אותה. הוא קם מהכיסא והכניס חזרה את הטלפון לכיסו. "שקט כבר לא יהיה לי כאן", הוא נאנח. "ביי".
"היי! אתה לא יכול סתם ללכת!" בטי קראה בכעס. אדם נופף לה והתקדם לכיוון היציאה. היא חטפה את התיק שלה ורצה אחריו החוצה. היא נעצרה כמה מטרים מאחוריו ברחוב, כשהוא הולך בנינוחות. בטי הוציאה את גומייה מהשיער שלה, כיוונה אליו ופגעה בעורף שלו.
אדם שפשף את עורפו והסתובב אליה. "מה הבעיה שלך?" הוא שאל בכעס.
"הבעיה שלי שאתה מתנהג כמו חתיכת חרא בלי שום סיבה!"
"תראי", הוא נאנח. "אני עייף ומדוכא. ביום רגיל אולי הייתי יכול לסבול אותך, אבל עכשיו ממש לא. אני מבקש ממך יפה – תעזבי אותי בבקשה".
"תתנצל קודם", היא הזעיפה את פניה. "תתנצל על זה שגרמת לי להרגיש מטומטמת". אדם הרגיש חוסר אונים, מה עושים איתה?
הוא כרע ברך ותלש כמה עשבים שוטים שצמחו בסדק בתוך המדרכה. הוא העמיד פנים שהם זר פרחים והציע לה אותם במבט מתנצל.
"סליחה, עלמתי", הוא אמר בקול רשמי. בטי הפסיקה לזעוף, וחייכה. היא התקדמה קדימה ולקחה ממנו את העשבים. "אני סולחת לך, אביר אציל", היא ענתה לו ברשמיות. אדם קם והשתחווה.
"ברשותך, אני יכול להסתלק מפה עכשיו עכשיו?"
"אני מרשה".
"תודה לאל", אדם אמר בהקלה. בטי בעטה בו ברוגז והוא החזיק את רגלו וקילל בשקט. "ביי", הוא מלמל והתחיל ללכת בצליעה.
"נתראה", בטי קראה אחריו.
"שיהיה", הוא מלמל והידק יותר את הג'קט שלו.