קמע הזהב של אפרודיטה| 5

ישבנו וחיכנו בחוץ. לפתע האדס התפרץ החוצה.
“אני לוקח את כל בני ובנותיי! לא אסבול יחס כזה מאחי! אני הולך. בואו.” אמר.
“אמ… אדוני? חוץ ממני לא אמרת לאף ילד שהוא בנך או בתך…” אמרה ליסה.
“טוב… טעות שלי… אתה" אמר והצביע לעבר ברונו. “אתה בנה של קיית'?” שאל.
“כן" אמר בקול מעט מתכתי.
“אז אתה בני!” שמח האדס והחל לפזז במעגלים סביב ברונו.
“לא דמיינתי את אל השאול כזה…” לחש לי ג'ייק וצחק למראה הריקודים המשונים שהאדס רוקד סביב ברונו.
“גם אני לא" אמרתי ופרץ צחוק יצא מפי.
“אתם צוחקים על אל השאול!?” זעם האדס
“כן!” אמרה הרה ויצאה החוצה.
“או… אשת אחי החליטה להופיע!” אמר האדס והחל לרקוד עם הרה, אשר רקדה איתו וצחקה.
“גם לא דמיינתי ככה את הרה.” אמר בקול מודאג.
“אני לא חשבתי אפילו שהוא יכול להיות אבא שלי!” אמר ברונו שצץ משום מקום.
“אז מה חשבת?” שאל זאק שעמד לידי.
“שזו טעות ושאני לא בן של אל, ואם בן של אל אז לפחות דיוניסוס.”
“מי?” שאלה ג'סיקה שעמדה מאחוריי.
“דיוניסוס, אל היין, השיגעון והתיאטרון" ענה לה ג'ייק.
“אהה…” ענתה.
“חבר'ה, תסתדרו!” אמרה אלה.
“זאוס סיים את דיונו עם האדס, אתם מוזמנים להיכנס!” אמרה אלה.
“אני גם צריכה להיכנס, למרות שנהנתי איתך מאוד!” אמרה הרה להאדס וצחקקה.
הרה, אלה, וכולנו נכנסנו.
התיישבנו בכיסאות שנותרו במקומם.
“אפשר?” שאלה ג'סיקה כמו ששאלתי את ג'ייק עוד היום, אחר הצהריים. זה היה רק לפני כמה שעות, אך לי זה הרגיש כאילו עברו שבועות רבים.
“כן, בטח!” אמרתי וחייכתי אליה חיוך גדול, דבר שלא מאפיין אותי כלל.
“היי, אני סטפני.” אמרתי, מכיוון שאני לא כל כך מקובלת, היה ניתן לשער כי ג'סיקה לא תדע מי אני.
“אני יודעת, ואני ג'סיקה" אמרה, כי כנראה גם היא חששה שלא הכרתי אותה.
“אני יודעת מי את.” עניתי לה בחיוך.
“חצויים, אני רוצה להתחיל" אמר זאוס.
“נערה אחת, חברתכם, נחטפה, יחד עם עוד חצוייה, על ידי גיגאנטים בני גאיה. עליכם להצילן! אך לפני כן, תיסעו להר האולימפוס, ביוון, שם יאמנו אתכם להיות גיבורים מיתולוגיים אמיתיים, עוד היום תסעו לשם.” אמר.
“אבל רגע, מה עם ההורים שלנו?, כלומר נשאיר אותם באמריקה בלי כל ידיעה לגבי מה שיקרה לילדיהם?” שאל ברונו. אני חייבת להודות, ברונו קרא את מחשבותיי. מה יקרה עם אמא שלי? אני לא אשאיר אותה לבד.
“אנחנו נודיע להוריכם, והם יבואו אתכם לאולימפוס" אמר זאוס ולרגע נשמע לי כמו מנהל בית ספר.
“עכשיו לכו לחדר האוכל, אלה תראה לכם איפה הוא.”
אלה לקחה אותנו לחדר האוכל. בכניסה לחדר האוכל שמעתי קול של נפילה, ואז בכי.
“זה כואב!” יללה קורן בעודה מקפצת על רגל אחת ומחזיקה את רגלה השנייה, שעלייה נפל כד. למרבה המזל הכד לא נשבר אך לגבי הרגל אינני הייתי בטוחה.
“לכו לאכול, אני אלך איתה אל אפולו, שירפא אותה.”
התיישבנו בשולחנות ארוכים וחומים, לפתע ניגשה אליי נערה צעירה בעלת שמלה לבנה ושיער קלוע לצמה ארוכה ויפה. “מה תרצי?” שאלה אותי הנערה.
“אפשר המבורגר ומיץ תפוזים?” שאלתי
“כן" אמרה והמשיכה, בדיוק ברגע שהיא הלכה הופיע על השולחן המבורגר ולידו כוס מיץ תפוזים טרי. התחלתי לאכול, בזמן שכל השאר הזמינו וקיבלו את הזמנותיהם בין רגע.
אכלנו בהנאה מן שפע האוכל שברשותינו, אלה וקורן חזרו כאשר רגלה של קורן חבושה בתחבושת.
ג'סיקה ישבה לידי ואכלה דג טונה ושתתה מים, בהנאה.
“מסכנה קורן" לחשה לי
“כן, טוב שזה לא שבר!” אמרתי ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.