הנער מהסופר

היא הלכה בסופר ולפתע ראתה מישהו שהזכיר לה את החתיך ההוא מהסדרה הפופולרית החדשה והטרנדית 'כוכבים לנצח'. שיערו חום מהביל על פניו ועיניו שחורות ועמוקות. בסדרה הוא רק נראה קשוח אבל הוא גם מעט ביישן ואם רק מנסים מגלים כמה הוא עמוק וכואב, מקסים ושרמנטי, עדין ואלגנטי.
היא התחבאה מאחורי עמדת הבננות. היא לא הייתה מוכנה שהוא יראה אותה עוד, לא כך ועוד לא. היא אחזה עד כדי כאב בקופסת הפלסטיק הגדולה שהועילה בטובה לכסות את פניה אך גם לתת לה מבין כל חריצי הבננות והפלסטיק להציץ. ככה היא התחילה להגיע יותר ויותר לאותו הסופר, לחכות לבואו. לפעמים אפילו הייתה מחכה שם ימים, מגיעה מאחורי הבית ספר ונשארת עד הערב כשכבר הייתה בטוחה שלא יבוא. בהתחלה לא היה לה מזל והיא כמעט חשבה לוותר אבל אז כשראתה אותו לאחר שבוע באותו היום והשעה- מעולם לא פספסה את המועד.
בכל יום שרגליו היו נכנסות לתוך עולם המצרכים, ליבה היה חווה התקף לב קטן. היא לא הייתה מסוגלת לזוז או לחשוב בזמן שהיה עובר עם ידיו על פני חבילות אגוזי המלך ובוחר את החבילה הכי טרייה או איך שהיה מרים באלגנטיות אשכול בננות מפואר. היא שיננה את בגדיו עד כי כבר הכירה את כל מלבושי ארונו.
בזמן שלא היה עמה, הייתה חולמת על היום בו תצהיר אהבה כלפיו, היום בו תזכה לראות את הרוך, העדינות, החום ואהבה העזה שלו נשפכים אל מורד גרונה ומסבנים את כל גופה בהרגשה טובה משכרת עד כדי דקירות כאב. כשהייתה חושבת על כך, לא פעם ידיה הקטנות והענוגות היו רועדות במין פחד, חשש, ואהבה אין סופית, וכשהייתה מדמיינת שהיא מסופקת מידי פעם פיסת ריר שהייתה מנגבת הייתה נושרת מפיה.
רק כשווידאה שלא תתעלף חס וחלילה מול הבחור החליטה להוציא את תכנונה לאור. אחרי ניסיונות מרובים לגשת אליו מבלי לאבד הכרה או למעוד ולאבד את המציאות, סוף סוף רגליה הקטנות והיפות נגשו אליו. הוא הסתובב והביט בה.
תחילה היה נדמה לה כי היא הולכת לפרוץ בבכי שובה לב מבלי להצליח לומר שום דבר, מה שיגרום לה לרצות לבכות אפילו עוד יותר. אחר כך חשבה כי כל גופה עומד לרעוד כמו במופע קרקס וכך תאבד כל אחיזה עם המציאות. ולבסוף ניסתה לדמיין את הקול הצורמני שוודאי יצא לה יחד עם הדמעות הבוגדניות בעיניים שבוודאי יבצבצו. וככה חלפו להן השניות עד שלהפתעתה קול חלוש שאל; "אני יכולה לדבר אתך לרגע בפרטיות?".
היא הרגישה קול פנימי צווח באיימה ובאושר כשראשו נד מעט לאישור כדי לומר שכן. היא לא הצליחה להניע עדיין את רגליה כשהתרחק ממנה אל עבר הקופות ושילם בשטרות כרגיל שהיו לו בכיס. רק כשהבינה שאם לא תצעד עכשיו הוא יעלם מטווח ראייתה הצליחה לנוע לעברו בצעדים כמעט כושלים, מבוישת מהתנהגותה ולכן שמחה שהוא לא ממש לידה כדי לראות את זה.
הם עלו אל עבר הקומה העליונה של הסופר, שם זה כמו מרפסת נטושה בלי גג, עם הרבה שקיות וקרטונים ריקים שאנשי המשאיות וודאי זורקים שם כי הם מתעצלים.
"אני אוהבת אותך." מלמלה ובאותה שניה שהמילים עלו על שפתיה הרוח הצליחה למחות מעינה איזה חמישה דמעות רצופות אחת אחרי השנייה מעינה הבוגדת הראשונה הימנית.
הוא עמד והביט בה, פניו לא נעו כלל. זו לא התגובה שצפתה שתהיה לו כלל, מכל התרחישים האין סופיים והבלתי חודלים שהריצה במוחה.
ידה הקטנה, הלבנה והקרירה מעט נעה על מנת למחות את עוד דמעה אחת אחרונה. היא הסתובבה מעט ממנו ונשענה על הגדר של המרפסת המשקיפה מעל כדי שלא יראה את העובדה שהיא כמעט מתפרצת לגמרי בים של דמעות נוספות ולפתע הרגישה והבינה מעט אחרת.
"זו לא התגובה שחשבתי שתהיה לך." הודאתה כי לעזאזל איתה היא פשוט לא מצליחה להפסיק להתרגש ולהגיד את האמת, ועכשיו באמת כמעט עוד רגע מתפרצת מבכי.
"אני יודע." פצה את פיו בפעם השנייה להערב, פעם שניה בה שמעה את קולו הערב.
הוא הסתובב ממנה גם ונשען מעט גם על הגדר שמונעת מהם ליפול אל המדרכה שבדיוק איפה ששוכנות העגלות של הסופר.
"לעזאזל." קיללה בקול חרישי. "כשאני אגיע הביתה אני כנראה לא אפסיק לבכות בגללך."
הוא בכלל לא מה שהיא חשבה, הוא אפילו לא דומה לשחקן הראשי מ'כוכבים לנצח' ובכל זאת מה שהיא מרגישה כלפיו עדיין מרגיש כל כך אמיתי ונהדר. היא אפילו מעולם לא באמת פגשה אותו, היא סתם הביטה בדמותו המשוטטת וכבר כל כך מהר הפך להיות המרכז הבלעדי של החיים שלה, השמש שמסביבה הכוכבים אפילו לא נראים מהכדור עליו אנו עומדים. למען האמת עם כל הסיטואציה הזו שהחליטה להציב את עצמה בפניה; היא בחיים לא הרגישה יותר מושפלת מהרגע הזה, כל כך מבוישת בנוגע לרגשות האמיתים שלה.
היא אספה את שיערה השחור החלק שפיזרה לכבודו לאחור בכמעט רישול, כשעייפות תוקפת לפתע את עיניה הכהות ברכות. השרוולים הארוכים מידי שלה כמעט הסתבכו לה בקיפול אבל היא הצליחה להסדיר את זה בסרבול מה. היא הורידה את ידיה חזרה אל צידי גופה מטהץ
"אני כל כך מטומטמת." צייצה חלושות מבינה עכשיו, מתאפקת לא להסתיר לחלוטין את פניה המובכות בכפות ידיה ולהישאר שם לנצח עד שיעזוב, אבל משום מה רגשות אלה עדיין לא עזרו וגרמו לה לסתום כל סוף סוף את הפה.
נראה היה כי כוונתה לעמוד שם ולהמשיך להביך את עצמה עד הסוף בשפיכת גילוי הרגשות הפתטיים האמיתיים שהיא לא מסוגלת להחזיק.
"למה את אומרת את זה?" הטה מעט את פניו המהממות כדי להביט בה ובאותו הרגע לא התאפקה והרגישה כאילו הנשמה שלה נמסה והתאדתה לשמי הלילה.
אבל הצליחה להתעשת על עצמה ועל ההרגשה שלה תוך כדי דחיקתה הצידה כדי לתת מקום למילים במקום צער או אהבה.
"אני אפילו לא פגשתי אותך ותראה איך אני מתנהגת." במקום לפרוץ בבכי חיוך רע מלגלג ומר שצוחק על עצמה עלה על פניה.
הוא הנהן קלות, תנודה שכמעט לא רואים, כאילו הוא קשוב לה היטב ומבין על מה היא מדברת. צווארו הארוך היה מופנה הצידה כשראשו אליה כשהיא עומדת בניגוד מושלם עם הצוואר אליו והראש במבט יותר מרוחק.
"אני לא מרגיש הרבה בכלל." שיתף אותה, "לאף אחד."
ובאותו הרגע פשוט ידעה והרגישה שזה הגרעין האחד והאמיתי של האמת. כעת פניה מסובבים יותר לקראת הפה שממנו בקע קול האמת, אך היא בחרה להתמקד בעיניים השחורות כאילו הן אלו שספרו לה את זה. עיניים שמצד אחד מרגישות כמו קיר בטון ומצד שני כמו חלל אין סופי לשקוע לתוכן כמי שמיועד לבלבל אותה עד קלות הנשמה.
"אני תמיד יודע ושם להגן על עצמי, בחיים לא נסחפתי ברגשות." הודה. "וגם אם הייתי, בחיים לא הייתי עומד מולו כדי לספר לו את זה." משך בכתפיו כאחד שמבין את עצמו.
ולפתע היא ידעה שהיא רוצה להיות כמוהו; בלתי מנוצחת, מישהי שיודעת להסתדר בעצמה. מישהי שהיא עצמה תוכל לסמוך עליה בדיוק כמו שהוא יכול לסמוך על עצמו לא לעשות אותו הדבר.
"אני גם רוצה ללמוד איך למנוע את עצמי מטעויות." הרוח נשאה את מילותיה רחוק, עד ללב שלה הן הגיעו.
"אל." לפתע שמעה את קולו אומר לה, זורק אותה לחלוטין לתוך אור של בלבול ותדהמה.
היא הסתובבה חסרת נשימה לחלוטין כמעט להביט בפניו, זה לא היה המשפט שצפתה שיבוא.
"מדוע לא?" נשפה ורעידות מיתרי קולה העדינים הם לא בגלל הקור.
"כי את האמיצה מבנינו," לחש.
קולו לא בגד בו, גופו לא הסביר דבר ופניו נותרו אותו הדבר על אף שהרגישה שהאווירה בניהם לגמרי השתנתה. משהו אינטימי יותר.
"הלוואי שהייתי כמוך יכול, את ממש חסרת בושה." הסביר לה, "בלי פחד מהבכי."
ובאותו הרגע היא התפרצה בבכי נורא, לא בגלל אהבתה שנדחתה אלה בגלל שאפילו לא הייתה בטוחה אם היא עצובה או שמחה בשביל מי או בשביל מה.
והוא עמד בה נותן לה לבכות, מביט בה לאור הירח, יודע בצער רב שהיא במקום שבחיים לא יצליח להגיע אליו. להתאהב.