עכשיו טוב

" אין ילדים רעים בעולם , יש ילדים שרע להם . "
– יאנוש קורצ'ק ( כתבתי נכון ?! )

אני זוכרת את היום ההוא , כשאלינור הגיע לכיתה שלנו , ותוך שבועיים הפכה להיות מלכת הכיתה. אני זוכרת את האשמות , את הליגלוגים , את העלבונות , את הבכי . היא שנתה את הכיתה שלנו , אותי . גרמה לפחד , לאימה . מיד העליבה , לעגה , האשימה . היה בכי , היתה שנאה , בעיקר ביננו . לבסוף החלטתי , יחד עם חברותי , לנקום בה . לקחנו לה את העבודה בספרות שהשקיעה עליה , גנבנו לה מהתיק את המפתח לביתה והיא הייתה צריכה לנסוע באוטובוס , למצוא טלפון , ולמחרת לא באה לבית הספר . אבל הכי טוב אני זוכרת את היום ההוא , יום אחרי מה שקרה עם המפתח . שאלו מי עשה את זה , המורה דברה איתנו . ואז היא נשמה עמוק , ואמרה שאלינור היא ילדה שקשה לה . היא עברה בגיל שמונה מאנגליה לפה , והוריה התנהגו בה בצורה לא הולמת . היא חוותה משברים בגיליים מאוחרים יותר , ותוך כדי גם הסתגרה , ואישיותה השמחה והעליזה התחלפה באישיות קרה ומופנמת . היא כבר לא הייתה אותה אלינור . מאז היא מנסה למצוא את עצמה בחברה , על ידי ביטחון עצמי , והיא מרגישה צורך לתשומת לב בגלל החור שנפער בינה לבין הוריה . בגלל זה היא העליבה , בגלל זה המורה לא התיחסה בצורה רצינית ביותר למעשים השפלים של אלינור , בגלל זה . הרגשתי רגשות אשם גדולים , והם הציקו לי המון זמן . עכשיו הבנתי מה פשר התנהגותה של אלינור . עכשיו הבנתי כמה הייתי רעה , לא אכפתית . למה מהרתי לשפוט ? למה מהרתי לשנוא ? כי חשבתי שהיא עוד מלכת כיתה סנובית . ומסתבר שלא . לא שופטים לפי המראה , והפעם גם לא לפי ההתנהגות… וכשאלינור חזרה לכיתה כעבור שלושה ימים, כבר לא ראיתי בה את אותה האלינור הסנובית שראיתי בה קודם . ראיתי בה ילדה שקשה לה . אבל אלינור לא שנתה את התנהגותה , ולי היה עצוב . הכל נמשך כך , עד שיום אחד החלטתי לעשות מעשה . נגשתי בהפסקה אל אלינור , ואמרתי לה בשקט ובהבנה : \" אני מבינה אותך , אני יודעת על מה שקרה לך . \" היא הסתכלה עלי בלגלוג , ואני כבר תחננתי איך אני בורחת , אבל אז מבטה התחלף בהפתעה , ואז פניה נראו שמחים , עליזים , רכים – משהו שבחיים לא הייתי מצפה לראות באלינור . \" תודה . אני מצטערת על הכל , יותר לא אציק לך . כשאני אהיה גדולה אני מתחננת לעבוד במשרד החינוך , ולמנוע שמה שקרה לי יחזור על עצמו . \" אלינור אמרה בקול רך , רגוע , שונה . הסתכלתי עליה , ורק מלהסתכל עליה היא הבינה . אני סולחת לה . ננתי לה חיבוק קטן , כזה שבא מכל הלב . אם היו אומרים לי שיום אחד אני אהיה חברה טובה של מלכת הכיתה , הייתי מתנגדת ומקימה מהומה . אבל… מסתבר שהחיים יכולים להיות מפתיעים . ביום האחרון שלנו ביחד, כלומר בסוף החטיבה , כשהיא עמדה לעבור דירה , במפגש האחרון שלנו ביחד , היא החזיקה לי את היד ברוך ואמרה בקול החדש והנעים שלה : \" עכשיו טוב . עכשיו טוב לי , והכל בזכותך . \"