הבחורה אדומת השיער

_Lin_ 25/11/2014 705 צפיות 3 תגובות

דרך החלון שלי אפשר לראות את כל העיר. טוב, אולי אני מגזימה, כולה קומה חמישית. אבל דרך החלון שלי, אפשר להרגיש את הרחוב חי.
מול כביש סואן וארוך, מכוניות זרות נוסעות הלוך ושוב.
דרך החלון שלי, אפשר לראות אותה.
עם שיער אדמוני ומבולגן, עור בהיר כסיד, בגדים שחורים וארוכים, יושבת לצד הכביש.
ואני כל יום ויום מביטה בבחורה הצעירה, מנסה לשער מה היא שם עושה, למה דווקא שם.
והרחוב שלי לא מיוחד. מלבד ההומלס שגר מתחת לספסל, עם בובת הפרווה, עם הכובע הישן. מלבד הבחורה השונה.
אולי זה הפחד ששיתק אותי וגרם לי לא לרדת ולשאול אותה לשלומה. פחד לא ברור, פחד מעיק.
מדי יום, בשעה שש בערב בדיוק הייתה צורחת הבחורה את נשמתה. נשכבת על המדרכה בכאב רב וצוורחת לשמיים השחורים.
כולם התעלמו מצעקתה.
וכך היה כל יום ויום.
היה הייתה יושבת על קצה הכביש הסואן, משחקת עם בגדייה הגדולים. בשעה שש צועקת ועד למחרת, נעלמת.
היום בבוקר הבחורה לא באה לכביש.
כל שעה רצתי לחלון לבדוק אם היא הגיעה, אבל היא פשוט לא הופיעה.
ועכשיו, שש ודקה.
והרחוב שקט.
צעקתה התפוגגה.
אף אחד לא יודע איפה הבחורה אדומת השיער.
ואני רק מקווה שתשוב מחר.
והפעם? אני מקווה שאני אתגבר על הפחד.


תגובות (3)

אוקי, אהבתי את המסר שאני הבנתי מהסיפור, אחרי שמשהו נעלם מתחילים לחוש בחסרונו, מתחילים להעריך…
תתקני- *אדומת השיער *כביש סואן

26/11/2014 01:39

מאוד יפה וכתוב יפה ורעיון יפה. כדי שזה ישתמע יותר טוב הייתי מוותרת על המילה "מוזר" בסוף

26/11/2014 01:52

יפה! פיקנטי מאוד! (:

26/11/2014 19:09
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך