ברזל סטיגאי פרק 10 אחד הפרקים הכי חשובים!!!! והקצרים.

דניאל, בין השורשים, נוטה למות, החלה להציף עצמה בזכרונות.
—- היא היתה בת שלוש, בדרך לגן החדש עם אנג'לין (אמא שלה) וליאו (אחיה התאום). הם נכנסו לגן, וכבר אז דניאל רצתה ללכת. היא התחבאה מאחורי אנג'לין, ואחזה בידה. אנג'לין "דחפה" אותה אל הילדים, שגיכחו למראה עינייה הלא תואמות. עין אחת, רגילה, אפורה. והשניה, עין חתול ירוקה. הסיוט שלה החל.—- על קרקע היער ניסתה דניאל לנשום, והצליחה בקושי. היא כפתה על גופה האומלל, לשוב אל תרדמת הזכרונות. —-הפעם היא היתה בת שש, ילדה בשם מנדי גיסהול גהרה מעליה, וצחקה בקול. זה היה שניות ספורות לאחר שמנדי העיפה חול אל תוך עייניה של דניאל. כעט, היא בעטה בכדור המצונף שהיה דניאל הדומעת מרוב חול. פתאום, הכדור הזדקף, ולמראה העיינים הדומעות, צחוקה של מנדי גבר. פתאום, בלי לשים לב צעקה דניאל: "פסיצ'ס פו סרביסטי סטון אלנצ'ו!" ואז, מבין העצים יצאו שלושה שלדים, הם קדו לדניאל ואמרו: "אנו נשרת אותך" אך, זה היה ביוונית. זה היה הרגע, שבו דניאל גילתה, שהיא לא סתם ילדה.—- —- שוב בת שש, היא ניסתה להסביר לאמא שלה על התקרית, כשפתאום, נכנס לבית איש זר. "שלום, בת" הוא אמר לדניאל. "מי…מי אתה?" שאלה דניאל. "האדס, אבא שלר." אמר האיש. "השם מוכר לי…" האיש חיטט בציפורניו בשיעמום, "אם כן את ילדה חכמה מאד…" היא נסוגה לאחור, ונתקעה בשולחן. "אבא… האדס… אל המתים?!"—- ביער, דניאל שמעה רחש. היא פקחה את עיניה במאמץ אדיר, וניסתה לצעוק. "הצילו…" לחשה בקול צרוד. איש לא הגיב. היא לא יכלה להגיע אל הצמיד שלה, אין מוצא. היא היתה עייפה. וניסתה להיזכר, למה היא חיפשה את הביצה, ולא יכלה לזכור למה. היא נזכרה בתחושה הנעימה, כשאחזה בביצה, בהמהומים הנעימים, בעינייה הדומעות למראה הקליפות שהיו במערה, בפרצוף הלטאי של דאנקאנה כשרק בקעה. דאנקנה… היא הרגישה עצב על שלא היתה שם בשבילה, ולצידה. במוחה, ניסתה לגשש אחריה, אך לא מצאה דבר. היא חשבה על אבא שלה. ונתקפה פרץ רוגז על שלא היה לו אכפת ממנה, או מאף אחד. היא לא ידעה למה, ולמען מי היא נאבקת. למען ליאו? לא. ליאו מת, אייננו, ברח ליער, זאבים רצחו אותו. היא שמעה את הצרחות. אנג'לין? לא. גם לאנג'לין לא היה אכפת ממנה. האדס? לא. בעיניו לחיים אין כל משמעות. טיה? לא. האומנת נטשה אותה כשהיתה בת ארבע, ברחה. היא פחדה מדניאל. אילו היה בריאותיהה אויר, היתה צוחקת. כולם פחדו ממנה. היא זכרה את הסיפורים שנטוו סביבה. השלדים, הגופות, השפה, הכל. היא היתה סיוט של כל אחד. דלתות היו נסגרות, תריסים היו מגפים, אמהות היו מחבקות את ילדיהן, כשהיתה עוברת ברחוב. דמעה בודדה זלגה על לחייה, לעצם המחשבה שתמות לבד, שנואה על כולם.