●Animals● (פאנפיק על אדם לוין) •פרק1•

היא התקדמה אל הבר, מתיישבת ודופקת את ידה בחוזקה על המשטח. כל היושבים הפנו את מבטם אליה. הברמן התקרב אליה, משפשף במגבת כוס של בירה. "חזרת", הוא אמר.
"חזרתי. יש חדשות?"
הברמן הניח את הכוס ושילב את ידיו. "התעריף למידע חדש לא השתנה?"
"לא השתנה".
"אני ראיתי…", אחד התחיל להגיד והשתעל. כינו אותו שתום העין, בגלל התחבושת התמידית סביב עינו הימנית. היא פסעה אליו והתיישבה על הכיסא שלידו. "דבר", היא פקדה. כולם פחדו משתום העין, אבל אפילו הוא פחד ממנה. "אני ראיתי פצועים שחוזרים מההרים השחורים. הם סיפרו שההוא – זה שאת מחפשת – הוא זה שתקף אותם. מזל שהם נשארו בחיים בכלל".
היא קמה ובחנה את העיניים של כולם. בחור צעיר אחד, מתולתל בעל צלקת לאורך כל פניו, הנהן. "גם אני שמעתי על זה".
הברמן בחן בעיניו את כולם. "זהו?" הוא שאל. אף אחד לא ענה לו.
"טוב", היא הוציאה שלושה שקיקי עור חומים מכיסה. היא נתנה אחד לשתום העין, אחד לבחור הצעיר עם הצלקת ואחד לברמן. "זה על שאתה משיג לי אנשים", היא הודיעה. הברמן חייך בעגמומיות והכניס את השקיק לכיס. "הכל בשביל המחסלת", הוא אמר בגיחוך.
"בבקשה, קרא לי בטי".

* * * * * * *

"חכי לי סטייס!" בטי התנשפה. סטייסי כבר נדחפה בין אנשים מיוזעים ונואשים כדי להגיע לראש התור. בטי ויתרה, והחליטה לחכות לה בחוץ. לא בכל יום להקה פופולרית כמו "אייס אנד פייר" מגיעה לעיירה קטנה כמו שלהם. הם הקימו דוכן שעורך מכירה מוקדמת של הכרטיסים, וסטייסי גררה אותה לחכות שם כבר עשרים וארבע שעות מראש. והנה היא עכשיו לבד מחוץ לגל של מאות קונים, חלקם מערים סמוכות. כולם רצו להגיע. בטי התרחקה מההמולה אל המסעדה ליד, והתיישבה בכיסא. היא שילבה רגל על רגל ובחנה את האנשים מסביבה.
הוא שוב הופיע. הוא יצא מהחנות ספרים כשהוא חובש את המשקפיים המרובעות, שכבר הפכו לסימן ההיכר שלו. הוא הכניס ידיים לכיסים ונתן למצלמה שלו להתנדנד על צווארו. הכובע בייסבול השחור שלו השאיר צל על פניו, מה שהפך אותו למיסתורי מעט.
הוא עניין אותה.
"יש לי!" סטייסי צעקה לידה. "יש לי שלושה כרטיסים לגולדן רינג!"
בטי קפצה בהתרגשות וחיבקה אותה. "איזה כיף! אבל למה קנית שלושה?" היא ניתקה את החיבוק.
"גם חבר שלי מגיע, לואיס הזה", סטייסי דיווחה, מעבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. בטי הטתה את ראשה הצידה בבלבול. "רגע, לחבר שלך לא קראו ג'יימס?"
"לא, הוא כבר אקס שלי".
"מתי הספקת?" בטי שאלה בפליאה.
"אתמול. הוא שיעמם אותי. ללואיס יש טעם מעולה במוזיקה, אז עכשיו הוא החבר שלי".
"זה היה מהיר", היא מלמלה וחזרה לבהות בו. הוא נשען על הקיר ברחוב ממול, קורא ספר. סטייסי עקבה אחרי מבטה, וחייכה שהבחינה בו. "שוב הוא? מתי תתחילי איתו כבר?"
"לא כל אחד שאני מסתכלת עליו צריך להיות חבר שלי!" בטי אמרה בזעזוע.
"נכון. רואה את מוכר הנקניקיות שם? איכס, איזה גועל".
"את מגעילה אותי סטייס", בטי נענעה את ראשה מצד לצד.
"אבל את הכל זאת אוהבת אותי!" סטייסי גררה אותה לחיבוק חזק. היא צחקה והחזירה חיבוק חזרה. "נכון", היא ענתה וסובבה את הראש הצידה לשבריר שנייה.

הוא כבר לא היה שם.