” מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי ” – עונה 2 פרק 14 אחרון חלק ב

אני יושבת במיטת בית החולים, משפחתי מקיפה אותי כרגיל בהרכב חסר.
התאונה הייתה טראומתית עבורי, אני חושבת שמעברי חציה כבר לא אחצה עוד בחיי.
זה הראה לי עד כמה החיים קצרים, וכמה צריך לעבור הלאה ולחיות אותם.
הרופא אומר שמה שקרה לי זה נס, ממצב קשה להתעורר במהירות שכזאת זה רק עזרה מכוחות מלמעלה. אני יודעת בתוך תוכי שמשהו עדיין לא בסדר, אבל אם הרופא אומר שהכל בסדר ויצאתי מזה מי אני שאתווכח איתו?
אבא מספר בדיחות, אמא מנשקת אותי מדקה לדקה, נבו מסתכל מחייך ונותן לי כוחות וירין? הוא פשוט מחבק אותי ומגן עליי בדיוק כמו שאח גדול עושה.
"אתם יודעים איזה יום הסינילים הכי שונאים?" שאל אבי.
"איזה יום?" שאלתי.
"יום הזיכרון." למרות שהבדיחה לא מצחיקה, נתקפתי התקף צחוק בין נשימה לנשימה הרגשתי כאב חד בצד האחורי שבראשי, ואז מסך שחור עלה לנגד עיניי.
הרגשתי כאילו הייתי טלויזיה וכיבו אותי, יכולתי לשמוע הכל אבל לא להגיב.
"רופא!" שמעתי את אימי צורחת, ניסיתי להגיב בכל כוחותיי ולא הצלחתי. מכשיר מבין המכשירים שהיו מחוברים לגופי החל לצפצף במהירות, ניסיתי להבין את דיבורי הסביבה והדבר היחיד ששמעתי היה 'חדר ניתוח' או 'ניתוח ראש דחוף'.
לא הבנתי על מה כל המהומה אני בסדר!
לאט לאט השחור שמול עיניי החל להטשטש לחושך מוחלט. משהו שהרגיש לי מפחיד, הרגיש כמו המוות שקרב ובא.
לפתע התחלתי להרגיש רדומה עוד יותר, המוות לא כואב לפחות ככה אני מקווה.
אני מתחילה להבין שזהו, זה הסוף.
אני הולכת לעלות לעולם שכולו טוב, או פשוט להיות סתם עוד גוף שנזרק אל האדמה.
להשלים עם עצמך שבעוד כמה רגעים אתה הולך למות זה קשה, במיוחד בגילי.
דמות החלה להתקרב לנגד עיניי, ראיתי את עומר.
הוא חייך חיוך מלאכי וגדול, והיה נראה כל כך מאושר.
"הלוואי שגם אני הייתי מאושרת ככה." אמרתי.
"את יכולה להיות מאושרת, אם תבואי איתי." אמר.
"לבוא? לאן?"
"למעלה שחף, לאיפה שכולם הולכים שהסוף מגיע."
"אבל עומר, עוד מוקדם לי אני לא רוצה למות."
"שחף את כל כך רצית להיות איתי, עכשיו יש לך את ההזדמנות הזו."
נשמתי עמוק, אני מתגעגעת לעומר, ואני מוכנה לוותר על הכל בשבילו כנראה שהזמן שלי ללכת הגיע.
"איך אני יכולה לבוא איתך? מה אני צריכה לעשות עומר?"
"פשוט תשחררי."

-נקודת מבט של ירין.-
"משפחת מור?" שאל אחד הרופאים.
שחף יצאה מניתוח ראש, מסתבר שהיה לה דימום בראש שהרופאים לא שמו לב אליו.
"מה איתה? מה עם הבת שלי?" שאל אבי בבכי, בחיים לא ראיתי אותו בוכה. גם שעומר נהרג הוא לא בכה לידנו.
"שחף בין חיים למוות, עשינו כל מה שיכולנו עכשיו זה כבר בידיים שלה." אמר והלך, אני נשבע שאם הוא לא היה רופא שלה הייתי הורג אותו עכשיו.
התקדמנו לעבר החדר בו היא שכבה, היא הייתה כל כך לבנה ושקופה, מכשיר נשימה היה מחובר לאפה, ושלווה נראתה על פניה.
לרגע זה הזכיר לי את סבא ברגעים האחרונים שלו, זיכרון שהעביר בי צמרמורת.
ישבנו כולנו סביב מיטתה, אמא הניחה את ראשונה עליה ופרצה בבכי היסטרי, אבא התחיל לבכות בשקט שוב וחיבק את אמא, נבו בכה בשקט בכי תמים ולא מבין הושבתי אותו על ברכיי וחיבקתי אותו חיבוק גדול ומגן.
"מה יש לשושי?" שאל.
"היא מבקרת את עומר, אתה רוצה להגיד לה משהו?" ענתה לו אמא.
"שתגיד לו שאני אוהב אותו, וגם אותה ושתחזור מהביקור ולא תשאר שם לנצח כמו עומר." אמר וחייך חיוך תמים, לאמא עמדו דמעות בעיניהם והיא התאפקה ועצרה אותם.
לפתע המכונות החלו לצפצף בעוצמה גבוה, רופאים החלו לרוב לחדר הלבן שוב ואנחנו יצאנו.
הנצח התחיל להיות דומיננטי שוב במסדרון ואז הרופא יצא מחדרה.

-נקודת מבט של שחף.-
"מה זאת אומרת לשחרר?" שאלתי את עומר.
"פשוט תוותרי על החיים."
"אבל אמא ואב.."
"שחף תחשבי על זה שלא תחזרי מאה אחוז, יכול להיות שתהיי משותקת, או שתסבלי ממחלה למה לא לוותר עכשיו? כשאת עוד צעירה ושכולם יזכרו אותך."
יכול להיות שעומר צודק, המוות יגיע בשלב כולשהו אולי באמת כדאי לשחרר?
"אתה צודק, הגיע הזמן לשחרר."

-נ.מ ירין-
"מה איתה?" שאלתי במהירות
"שחף כנראה החליטה ש.." אמר הרופא.
"החליטה מה?"
"החליטה ****."