'הכנפיים שנותנות לי את הכוח לעוף' – פרק 2

•אביגיל•
אנחנו מכירים מאיפשהו?" שאלתי. אני יודעת שהוא מוכר לי, וזה פשוט עמד לי על קצה הלשון,
ופשוט לא ידעתי.
"יודעת מה?" הוא העיף מבט אליי וחייך, "פשוט תשכחי ממה שאמרתי."
*
"הגענו." אריאל החנה את האוטו בחנייה.
"סוף סוף.." יצאתי מהאוטו ונשמתי לרווחה.
"אתה נוסע כמו צב!" הבטתי בו וצחקתי.
"אה כן?" הוא הביט בי וצחק "אם את חושבת שאני נוהג כמו צב, אז בבקשה, הנה המפתחות של האוטו, תסתבכי את עם המשטרה על מהירות מופרזת."
"יודע מה?" צחקתי, "בוא פשוט נלך כבר, אני אוותר על השיחה המרתקת עם המשטרה."
נכנסנו לבניין, ואריאל נעצר מול דלת שבשלט שעליה היה כתוב: 'סנדלר'.
"אז אבא שלי גר בקומת קרקע?" שאלתי ונעמדתי לידו.
"כן." הוא הביט בשלט.
"אבא שלך היה הראשון שקנה דירה בבניין הזה.." הוא חייך.
"באמת?" הופתעתי.
"כן." הוא ענה. "טוב, שנדפוק?"
"אני נותנת לך את הכבוד." צחקתי והושטתי את ידיי לכיוון הדלת, וזזתי הצידה.
הוא דפק בדלת, ולא היה מענה.
"אתה בטוח שהם לא נתנו לך איזה מפתח, או משהו כזה?" שאלתי בקול מודאג.
"בואי ננסה שוב." אריאל דפק בדלת שוב, ועוד פעם, ושוב.
"זוז רגע." הזזתי אותו הצידה. ניסיתי לפתוח את הדלת, והיא נפתחה.
"גם זו הייתה אפשרות." הוא גירד בראשו בחיוך מאולץ והביט בי.
"בסדר בסדר, תיכנס כבר." הסתובבתי אליו.
הכול היה חשוך. כל הוילונות היו סגורים, התריסים היו מורדים עד סוף החלון, ואור שהגיף לדירה היה האור שבקומה.
"אולי הם ישנים?" אריאל התחיל ללחוש.
"אבל הם יודעים שאני צריכה להגיע. אין מצב." התחלתי להתהלך כעיוורת, וקיוויתי לא להיתקל בכלום.
"הפתעה!" לפתע האורות נדלקו, קישוטי קונפטי, ובלונים, נפלו עליי מכל מקום, ולפתע אבא, ואשתו, קפצו, משכו בחבל, ושלט התפרש על הקיר של הסלון: 'ברוכה הבאה!' שקושט בלבבות, נצנצים, פייטים ועוד כל מיני קישוטים.
הבטתי סביבי, והייתי פעורת פה. אני לא מאמינה שהם עשו את זה.
"ברוכה הבאה הביתה!" אבא חייך אליי.
"אבא?" חיוך קטנטן התפרש על פניי.
"כל כך התגעגעתי אלייך!" הוא חיבק אותי.
הוא עטף אותי בחיבוק חזק, וגם אני חיבקתי אותו. אני מניחה שעד עכשיו, זה לא עד כי כך נורא…
"תכירי," הוא התנתק ממני, "זאת אלונה, אשתי." עמדה מולנו אישה בלונדינית, ועינייה היו ירוקות ובהירות.
"היי." עניתי ביובש. אני לא רוצה שום קשר איתה. יש לי אמא, וזה בהחלט מספיק לי.
"היי." היא חייכה אליי. "אלוהים ישמור, כמה שאת דומה לאבא שלך!" היא צחקה.
"כן.." מלמלתי.
"אני ממש שמחה להכיר אותך סוף סוף," היא חייכה, "ואני כל כך שמחה שאת פה."
"סליחה על ההפרעה," אריאל קטע את אלונה, והביט בנו,
"אני חושב שאני אלך, אז…"
"לא לא לא." אבא קטע אותו "תישאר, תארח לאביגיל חברה בחדר החדש שלה."
"אביגיל?" הוא העביר את מבטו אליי.
"שיהיה." משכתי בכתפיי בחיוך.
*
"וזה," עמדנו בכניסה לחדר, "החדר שלך."
"אני יכולה להיכנס?" צעדתי צעד אחד קדימה, וסובבתי את מבטי אל אבא.
"ברור." הוא חייך אליי, "תרגישי בנוח."

•עמית•
"עמית…" הרגשתי מגע קל על כתפי.
"הגענו." פתחתי את עיניי וראיתי את אמא מביטה בי.
"סוף סוף…" מלמלתי לעצמי בחיוך כשאני קופצת מהאוטו.
כל כך התגעגעתי להרצליה. לנוף של הים מהמרפסת, לחברות שלי, לבית הספר הישן, לאביתר.. אביתר. מעניין איפה הוא גר עכשיו. חברות שלי סיפרו לי שהוא עבר דירה.
אני כל כך רוצה להריח את הריח שלו, להרגיש את הצמרמורת הנעימה שעוברת בי כל פעם מחדש כשנוצר בינינו מגע. אפילו הקטן ביותר.
נכנסנו למעלית, וראיתי שאבא לחץ על הכפתור של הקומה השביעית.
"סוף סוף קומה עם גובה.." שברתי את השתיקה וצחקקתי.
"נמאס לי מדירות קרקע וגן." משכתי בכתפיי.

•אביגיל•
"יש לך אחלה של חדר," אריאל התיישב על המיטה שלי. "אני לא מבין מה רע בו."
"החדר נחמד והכול.." המשכתי לבחון אותו, "אבל הוא לא כמו החדר שיש לי.."
"בבית…" הוא קטע אותי וגלגל עיניים.
"כמו שאמרת כבר לפחות מיליון פעמים." הוא הביט בי וצחק.
המשכתי להסתובב, ובחנתי כל פינה בחדר. חדר פי 2 יותר קטן משלי, צבעים שלא ממש נראים לי לעין, אבל… אפשר לסדר את זה.
"חוץ מזה," קפצתי ממקומי אחרי שאריאל שבר את השתיקה ששררה בחדר למשך כמה דקות,
"תתרגלי לזה, שזה הבית שלך עכשיו." הוא חייך אליי.
"קל לך להגיד את זה.." מלמלתי בבוז.
"אין לי פה חברים, אני לא מכירה או זוכרת פה כלום, ואני אפילו לא יודעת את החומר שאתם לומדים פה. מורה פרטית לימדה אותי, ואת החברים שלי."
"קודם כל," הוא קטע אותי, "מה, אני לא חבר?"
"כן, אבל…"
"ודבר שני, אני פה בשביל להראות לך הכול, ודבר שלישי…"
הבטתי בו בשאלה.
"אני לא יודע מה הדבר השלישי." הוא צחק.
"תודה באמת על התמיכה." קפצתי על המיטה ונאנחתי.
"טוב, אתה רוצה לעשות לי היכרות של השכונה?" קפצתי מהמיטה.
"וואו.." הוא הביט בי בפליאה וצחקק, "את מהירה."
"לא נורא," משכתי בכתפיי בחיוך "תתמודד."
"שנלך?" הוא הציע והתקדם לכניסה.
"אחריך." חייכתי.
*
"וזה, בערך, כל מה שאת צריכה לדעת על השכונה הזאת." אריאל הסתובב אליי בחיוך.
"מרשים." חייכתי ומחאתי כפיים בציניות.
"תודה, תודה." הוא קד קידה מזויפת.
"טוב, כבר מתחיל להחשיך אז.."
"ללוות אותך?" הוא הציע.
"אני אשמח." חייכתי.
*
"אז.. תאסוף אותי מחר?" נעמדנו מול הדלת.
"כן." הוא ענה.
"טוב, אז… לילה טוב." חייכתי. "ותודה על הכול היום…"
"בכיף, ולילה טוב." הוא חייך אליי בחזרה, ונכנסתי הביתה.

•אריאל•
"אני בבית!" קראתי וראיתי את אמא עומדת במטבח.
"אריאלי!" היא רצה אליי, "איך עברה הנסיעה עם הילדה?" היא נישקה אותי.
"בסדר…" עניתי ביובש.
"טוב, אני אמשיך לבשל.." היא התקדמה חזרה אל המטבח, והמשיכה לבשל.
הלכתי לחדר, ובחדר ישב אביתר.
"הא אחי?" הוא הביט בי בפליאה, "לאן נעלמת לכל היום?"