“שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק אחד עשרה

פרק 11 – אולי יש לב

"אני לא מאמינה! מכולן, היא! אחותי הפאקינג קטנה!" אמרתי בזעם והתיישבתי במקומי הקבוע בכיתה, שהיה לצד ליז.
"אני חושבת שאת לא צריכה להתעצבן כל כך, היא אחראית למעשייה, ואני דיי בטוחה שהיא מכירה את אח שלי בתור שובר לבבות." ליז התיישבה לצידי, והתכופפה אל תיקה, בכדי להוציא את הציוד הנדרש לשיעור.
"אח שלך אשם…" מלמלתי והוצאתי גם אני את הציוד מתיקי.
ליז גיחכה והנידה בראשה לשלילה,
"הוא הכי לא אשם. הן אלה שמשליכות את עצמן עליו, למרות שהן יודעות שהוא לא בנוי לקשר רציני."
צקצקתי בלשוני, למרות שחלק ממני כן הסכים עם מה שאמרה ליז. הוא לא מכריח אף אחת לשכב איתו, אלו הן שמשליכות את עצמן עליו, לא מעריכות את הגוף שלהן, או את עצמן. וכאב לי שאחותי אחת מהן. אחת מה"נרקיסים" שלו.
"אבל גם לו יש חלק בזה. הוא לא אומר להן לא, מה שיכול למנוע הרבה מאוד כאב לב." תירצתי, למרות שידעתי שאדיר בחיים לא יגיד "לא" לסקס. הוא חולה מין, הוא פשוט מכור לסקס.
"אח שלי יגיד "לא" לסקס? נראה לך? זה אח שלי, אדיר, את יודעת, הוא אוהב את זה." ליז צחקה, ואני גלגלתי את עיניי וניסיתי להסתיר את חיוכי, אך לשווא. חיוך גדול נמתח על פרצופי, וצחקוק קטן נפלט מפי. כשהיא אמרה את השם שלו, לפתע פלאשבק מהמסיבה עלה במוחי…
~~~
"אני רוצה לשכוח." לחשתי, הדמעות עומדות בעיניי.
"אבל אני לא מצליחה לשכוח."הוספתי בקול רועד, ודמעה זלגה מהעין הימנית שלי.
"סעמק, אל תבכי…" אדיר מלמל, וקבר את ראשו בין ידיו.
~~~
לא האמנתי. יצאתי כל כך מטומטמת, כל כך מפגרת, כאילו בקשתי ממנו רחמים.
באותו הרגע, לא האמנתי שזו אני, שאני דיברתי איתו ככה, שאני אמרתי לו שאני רוצה לשכוח.
הדמעות צרבו בעיניי, וטשטשו את ראייתי.
השינוי הקיצוני במצב הרוח שלי היה מפחיד,
"הכל בסדר?" ליז שאלה, מביטה בי בעיניים דואגות. הנהנתי וקמתי במהירות מהכיסא, והכנסתי את כל חפציי לתיקי.
המורה עוד לא נכנסה לכיתה, ונשארו עוד חמש דקות לתחילת השיעור, כך שהבנתי שאני לא הולכת להיות נוכחת בשעה הזאת. או בשאר היום.
"את מבריזה?" היא המשיכה לחקור, ואני, כמו בפעם הראשונה, הנהנתי קלות והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת.
"תרגישי טוב!" היא קראה מאחורי, ואני ידעתי שזה רק חלק מהמשחק.
***
-שימו את השיר שברציתי להוסיף-
הלכתי לכיוון רחבת הדשא שמאחורי בית הספר, בדרך כלל המורות לא נמצאות שם, וגם לא התלמידים, מסתבר…
ככל שהתחלתי להתקרב לעץ הקבוע אשר אני יושבת לצידו, שמעתי צחקוקים, ואז שמתי לב, שבעץ לא רחוק, יושבים אור ואדיר ומדברים.
רגע, מדברים?
ממתי אדיר, אדיר הזיין על, הוא אחד של דיבורים? של הא ודא?
אור צחקקה, לחייה צבועות באדום זועק.
"היי! שון!" היא נופפה אלי, ואני נשכתי את שפתי התחתונה. זה מה שחסר לי, ללכת להיות איתם.
"בואי!" היא קראה לי, ואני התחלתי להתקדם לכיוונם, אחוזת אי נוחות.
לא רציתי ללכת להיות איתם. לדבר איתם. לא אחרי מה שקרה ביני לבין אדיר.
"היי…" מלמלתי, כשעמדתי מולם. הם אחזו ידיים, ומבטי נתקע על ידיהם.
"האהבה פורחת…" חייכתי חיוך מאולץ, ואדיר חייך גם, וגם אור.
החיוך של אור היה מאושר, מאוהב, היה ברור שהיא מאוהבת באדיר. והחיוך של אדיר?
אוקיי, זה היה החיוך הכי מתגרה ועוקצני שראיתי בחיים שלי.
"לך אין מישהו, שוני?" אור שאלה, וסימנה לי עם ידה להתיישב.
"אה… לא…" מלמלתי והתיישבתי לצידה, למרות שלא בדיוק רציתי להתיישב.
רציתי לרוץ משם, להסתגר בחדר שלי, ולחשוב על אלפי דרכים בהן אני יכולה לרצוח בדם קר את אדיר.
"למה לא, שון?" אדיר שאל, קולו מתגרה, בדיוק כמו החיוך שהיה מרוח על הפנים המעצבנות שלו.
"אני פשוט לא מוצאת את האחד, אבל אני דיי בטוחה ששניכם מצאתם, זוג יונים." חייכתי בהתגרות, בכוונה כדי לעצבן אותו. הנחתי שהוא יתעצבן שאני אגיד שאור אהבת חייו, כי… טוב, זה שקר גס.
"כן…" מלמל אדיר, ואני צחקקתי.
אור העבירה את מבטה מאדיר, אלי, ולסירוגין.
הנחתי שהיא לא מבינה מה עובר על שנינו, אבל אני פשוט ידעתי.
לא משנה כמה אני אנסה להכחיש את זה, אדיר הוא בין בני האדם שתמיד יבין את הכוונה שלי, ולהפך. שאולי… אנחנו לא שונים כמו שאני חושבת.
אולי מעבר לחזות של הזיין חסר הלב, כן יש משהו.
אולי יש לב.
פועם, עם רגשות, שמחה, עצב, כעס, שנאה.
עכשיו אני בטוחה שהשתגעתי.
"אז… אני אלך." חייכתי וקמתי מהדשא, ופשוט ברחתי. משאירה אותם תלויים באוויר.
***
אולי זה לא הפרק הכי מעניין, או הכי ארוך, או דרמטי, או רומנטי, אבל אתן חייבות להודות, יש התפתחות בעלילה!
חחח, אז… העלתי בסוף פרק, ואני שמחה על כך.
אני ממש מקווה שאהבתן את הפרק, ואשמח נורא אם תגיבו, ואם נצליח לעבור את השבע תגובות, כי זה דיי מתסכל להיות כל הזמן תקועה על שבע תגובות.
אוהבתתת 3>