הסודות של הולמס – פרק 2: אנשים חדשים
האימונים היו כואבים. וקשים. בחנו אותי על מתקנים שגרמו לסחרחורת ולתחושת הקאה, לימדו אותי להשתמש בנשק, להיאבק פנים מול פנים, איך לחנוק אדם מאחור ואיך להשתחרר ממנעולים. הייתי שם שעות, והפסקתי כבר להציץ בשעון הקיר שבקצה האולם. לא רציתי לדעת עוד כמה זמן נשאר, רק לשמוע את המילים ׳שרלוק, את משוחררת׳.
בסוף זה גם קרה.
פול הושיב אותי על כיסא עץ ליד אחד החלונות. ״את לא מתאמנת ברגיל,״ אמר. ״רואים עלייך.״
הסתכלתי עליו בפנים אדומות ממאמץ. כל שריר בגוף שלי כאב והותש. אבל סירבתי לאבד את עשתנותי. סירבתי לאבד את ההיזדמנות שלי כאן.
הוא קישקש כמה דברים באיזה טופס וחתם, ויצא מהאולם. חיכיתי שמישהו יגיע.
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. הייתי כאן שעות על גבי שעות. הותשתי. אבל כאן לא הסתיים היום.
לפתע נער פתח את דלת האולם, וקרא לי בשמי. הסתובבתי.
הוא קרה לי לבוא איתו, לחלק השני של המבחן שלי היום. הוא הוביל אותי בין מסדרונות הבטון של הסוכנות, כשעל פנינו חולפים המוני דלתות סגורות ואטומות, כאילו מסתירות בכוח את מה שמסתתר מאחוריהן. בדרך הוא הציג את עצמו.
קראו לו בן רוייג׳ן. לא טעיתי כשאמרתי שהוא נער, הוא אכן היה גדול ממני רק בשנתיים-שלוש. הוא אמר שאבא שלו עובד כאן, והוא גדל לתוך העבודה הזו. הוא סיפר שגייסו אותו לסוכנות לפני כחצי שנה, והוא עדיין לא סיים את ההכשרות שלו באימונים. אבל בינתיים הוא עוזר כאן במטה, עוזר עם דברים ניהוליים ולומד בעיקר משאר האנשים כאן.
הוא עצר לפני הדלת שאליה הייתי אמורה להיכנס. ״תדעי לך, הולמס, זה שאנחנו פה – צעירים כל כך בהשוואה לאחרים – זה לא סתם. הם כנראה באמת ראו את הפונטנציאל שבך ואת התועלת שאת יכולה להביא. תוכיחי להם שהם ראו נכון.״
רגע לפני שהוא הפנה את גבו והלך, הספקתי לקלוט מראה כללי של פניו. עיניים כהות גדולות, שיער קצת פרוע וזיפים קטנטנים, סימן לכך שלא התגלח כבר כמה ימים. הוא היה יפה, אין ספק לכך. אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מהבנות שנדלקות על בחור בשנייה. או בכלל.
נכנסתי לחדר המרווח. על לוח שעם הוצמדו מסמכים ממורקרים ותמונות מודפסות בנעצים ציבעוניים, כולם יוצרים קשרים ביניהם ומספרים סיפור אחד מורכב. בשאר החלל סודרו שולחנות עבודה בשורות, כשעל כל שולחן ניצב מחשב.
שנה צ׳ן, הבוחנת שלי ככל הנראה, חיכתה לי שם בשילוב ידיים. על פי זווית עיניה וגוון עורה הסקתי שמוצאה טאיוואני. השיער השחור שלה שהיה אסוף לאחור בגומייה והבגדים המגוהצים שלה, הראו את חשיבות הפורמליות בעיניה. היא הורתה לי לשבת ולהקשיב היטב, אמרה שיש לה מקרה בשבילי. וזה המבחן.
תגובות (4)
אני הייתי רוצה לשמוע את המקרה
שרלוק אדירה (ככ מוזר לכתוב את זה בנקבה!)
תמשיכי!
האמת כשאת רושמת את הצירוף "שרלוק אדירה."
אפשר להסתגל לזה.
וזה גם לא נורא.
כלומר, זה עדיף משרלוקית. או שרקית, או כל דבר שמסתיים בת'.
את ממשיכה לכתוב מאוד יפה. ואממ לי לא משנה
סליחה שאני מגיבה עכשיו עוד פעם אבל פשוט בפעם הקודמת לא קראתי את הקטע, כי התכוננתי למבחן לביולוגיה -.-"
כמו שבפעם הקודמת העירו לך את פונה לרוב לקהל, והדמות עצמה לא יודעת את זה.
"אל תבינו אותי לא נכון,"- אולי תורידי את זה ותשני את זה במשהו כמו:
"אני לא מהטיפוסים האלה שנדלקות על בחורים בשניה הראשונה."
או שתורידי את הקטע הזה וזהו.
ויש עוד משהו האמ אמרת שהפנים שלה היו אדומות האמ בתור דמות או בתור כל בן אדם אחר, אתה לא באמת יודע איך אתה נראה באותו רגע, כלומר אתה יכול לדמיין את זה, למרות שאתה יודע שבזמן שאתה עושה פעילות מאומצת הפנים שלך אדומות אבל אני לא יודעת כלכך אם התיאור הזה נכון או לא.
כי בסך הכל זו נקודת מבט שלה, ולא נקודת מבט של מישהו אחר.
ואני לא חושבת שהיא יכולה לתאר משהו על עצמה עד שהיא לא תראה את עצמה.
אבל שוב, יכול להיות שאני טועה.
(ושסתם חפרתי לך ._.)
אבל אני אוהבת את הסיפור שלך!