גרמה לי לשכוח: פרק שני

היא פשוט עמדה שם, מחוץ למסעדה, תוהה האם להיכנס או לא.
אני כמובן לא עשיתי דבר, לא זזתי אפילו מעט, רק הבטתי בה דרך השמשה, יודע שהיא לא הבחינה בי עדיין.
היא פשוט הביטה בדלת, כאילו לא בטוחה מה יקרה ברגע שהיא תיכנס, אבל, אני מבין אותה, גם אני הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי יוצא לדייט עם מישהו שפגשתי באותו הבוקר בתחנת הרכבת, ואני לא כל-כך בטוח לגבי שפיות דעתו.
הייתי כל-כך שקוע במחשבות, שלא שמתי לב שהיא אזרה אומץ ונכנסה אל תוך המסעדה, היא הייתה יפה יותר משזכרתי ושונה יותר מויולט שלי, אבל אני מניח שזה לטובה, משום שככל שהיא תהיה שונה יותר, כך זה מסוכן פחות שאני אתבלבל ביניהן.
"היי." אני אומר, ועל שפתיי חיוך שיכול להמס לבבות, אני יודע זאת, משום שכאשר עוד היה אכפת לי, עבדתי עליו קשה.
"היי." היא אומרת במין קול קטן כזה, ולא מביטה בעיניי, היא מסדרת קווצת שיער סוררת מאחורי אוזנה ואני יודע שהיא אפילו לא מודעת לתנועה הזו, אני יודע שהא עושה את זה מתוך הרגל, ואולי זה פשוט מנגנון הגנה.
"נחמד מצידך להגיע" אני אומר, וקורא למלצר שיביא לנו תפריטים."אני יודע שזו הייתה החלטה קשה להיכנס בדלת." אני ממשיך, ומרים את מבטי רק לרגע אל פניה בכדי לראות את תגובתה, היא האדימה כהוגן מה שגרם לשערה הבהיר להיות מובלט אפילו יותר, לרגע אחד, היא נראתה כל-כך בחיים, שתהיתי מה היא עושה עם יצור מת כמוני.
"אל תדאגי, אני רק צוחק עלייך מעט,"אני אומר ופוגש את מבטה מעל התפריט."אני כנראה בכלל לא הייתי מגיע אפילו עד המסעדה, הייתה משאיר את עצמי עם ההבטחה והייתי ממשיך בחיי, שוכח שאי-שם מישהו מחכה לי לארוחת ערב, לכן אני לא יכול להאשים אותן על שכמעט ולא הגעת."אני אומר ומחייך לעצמי, מלצר מגיע בדיוק בזמן בשביל למלא את השקט בינינו.
אולי טעיתי, אולי לא הייתי צריך להיות פזיז ולהזמין אותה לפה, אולי הייתי צריך פשוט צריך לעזוב את ידה ולתת לה ללכת עוד בתחנת הרכבת, אולי הייתי צריך להסתפק במבט אחד קצר בפניה ופשוט להשאיר את זה כך.
"בשביל הסיפור." היא אומרת לפתע, ואני נשאר מעט מבולבל, לא בטוח אם שמעתי נכון, או שהבנתי את זה כמו שצריך.
"הגעתי לפה בשביל לשמוע את הסיפור שלך, בשביל לדעת למה היית עצוב כל-כך הבוקר." קולה היה שקט ורוגע, ואבל היא לא הביטה בפניי, כאשר אמרה זאת.
"בסדר אני אספר לך," אני אומר, רגוע בדיוק כמוה והיא נראתה מופתעת."אבל לא היום." אני מוסיף ומיישר את המפית, מרים לפתע את מבטי אליה, ורואה שהיא רוצה למחות.
"הייתי מספר לך, אבל אני אפילו לא יודע את שמך." אני אומר, ומחייך אליה, חיוך קטן ועקום.
"מה זה קשור?" היא עקשנית, חשדתי בזאת עוד לפני שהיא התחילה לדבר, אבל שמחתי לדעת שאני צודק.
"אם אני אספר לך את סיפורי עכשיו, את תוכלי פשוט להיעלם," אני אומר, ומניח את ידי על ידה." ואם לומר את האמת, אני לא מוכן פשוט לתת לך ללכת."