שנאת האהבה- פרק 1+2

~נקודת מבט של סאם~
אני בדרכי לחדר המנהל. המורה שלחה אותי לשם בגלל שקראתי לה 'בשם שלא יוזכר בבית ספרנו'. אני מגלגלת את עיני הכחולות. 'מעצבנת, המורה הזאת מעצבנת'.
—–פלאשבק—–
המורה מדברת, ומדברת ומדברת בלי סוף על כמה שחשוב להיות מנומסים. אני מפהקת בקול ואומרת "המורה, תפסיקי לחפור! את חופרת כמו מקדחה!" אני שמה ידיים על העיניים ולוחשת יותר מידי בקול "ונראת ככה…"
"סאם קרו! גשי עכשיו לחדר המנהל!" היא מסתכלת עלי וצועקת, מניחה את הספר הכחול שמחזיקה בידה, על השולחן. צחקוקים נשמעים מכל רחבי הכיתה, ואני מחייכת. "אבל מה כבר עשיתי המורה? קראתי לך פרה? כולם הרי קוראים לך ככה מאחורי הגב!" אני נאנחת בחיוך.
המורה נהפכת לאדומה, ידייה קפוצות לאגרופים והיא צועקת "סאם!" אני רואה את הווריד על מצחה דופק במהירות, ואני מחליטה לעצור. "טוב טוב, אני יוצאת!" אני אומרת מרימה את ידיי באוויר. "תיזהרי כן?" לוחש לי, ג'ייק. אני מהנהנת. יוצאת מהכיתה.
—–סוף פלאשבק—–
אני דופקת על חדר המנהל, כשאני מגיעה אליו. הוא צועק "כן?" ואני נכנסת. הוא מסתכל עלי ולא מופתע לראות אותי. "מה עשית הפעם?" הוא שואל בקול חלש ומעביר יד מהר בשיערו האפור.
"אני, אממ, העלבתי את המורה?" אני שואלת וחצי אומרת. הוא מניח יד על מצחו עליו נראים עכשיו קמטים. "סאם, אני הזהרתי אותך… כל המורים מחוממים עלייך! הם מופתעים מהציונים הטובים שלך, שהם גבוהים מכל הציונים האחרים שיש בכיתה, אבל הם לא יודעים איך את מקבלת אותם אם את לא לומדת.. גם אני מופתע לא פחות מהם. אבל ההתנהגות שלך חוצה כל גבול אפשרי," המנהל מתנשף ועיניו החומות סורקות את פני "אני נאלץ להודיע לך שאני אדבר שוב עם אימך ואנחנו נחשוב ביחד מה לעשות!"
אני מגלגלת עיניים, מעיפה קווצת שיער שחור שנפלה מהקוקו. "כאילו שזה אכפת לך בכלל לדבר איתה או לא. במילא בסוף אתה מתחיל איתה," אני נשענת לעבר המנהל המופתע ואומרת, בפנים תמימות למדי "כן, אני יודעת עליכם. פעם הבא תסתירו את זה יותר טוב!" אני קמה מהכיסא עליו התיישבתי קודם לכן, ומתכוונת לצאת אך קול המנהל עוצר אותי. "אותו הרצח, שרצחת את אחד הבנים מבית הספר שהציקו לך… אני חושב שצריך לדבר עם המשטרה על כך." אני רועדת כולי,שקטה. עוצמת את עיני ונרגעת. מסתובבת חזרה עם עיניים פתוחות לעברו של המנהל ועם חיוך על הפנים. "דבר על זה עם אמא שלי!" ואני יוצאת מחדר המנהל.
צלצול בדיוק נשמע. אני רואה את ג'ייק רץ אלי, "נו איך היה?" שואל בזמן שאנחנו מתחילים ללכת לכיוון השכונה שלנו, אימו של ג'ייק ואימי הן חברות טובות והן החליטו לעבור לגור אחת ליד השנייה. "חרא, הוא רוצה לפתוח לי תיק פלילי במשטרה ונראה לי שאפילו להעיף אותי מבית הספר" אני אומרת באנחה גדולה, מעסיקה את עצמי בלגעת בכתפיות של התיק שלי.
"מה?! אבל הוא דלוק על אמא שלך, איך הוא יעשה את זה?" ג'ייק שואל המום. אנחנו עוברים בדיוק ליד הבית של דונלד (הוא שחור-ג'ייק שחור גם כמוהו, אבל אנחנו מרבים לשחק איתו כדורסל) ושלא במפתיע הוא נמצא בחוץ עם שאר החברים שלו, יושבים על הספסל מתחת לביתו.
"הופה,הופה מי עוברת פה? סאמוש! בא לך משחק?" אומר דונלד ברגע שהוא שם לב אלינו. ג'ייק מסתכל עלי, מחכה שהגיב לדבריו של דונלד. ואני מהנהנת. שניהם מחייכים. "רק נשים את התיקים ונרד, טוב?" שואל ג'ייק ומעביר יד על ראשו חסר השיער. דונלד עונה בחיוך "אין בעיות, יאללה אנחנו מביאים כדור" ומתחיל לרוץ לעבר החברים שלו.
"עדיין לא ענית לי" אומר ג'ייק, אני מרימה גבה לעברו. "על המנהל. איך הוא יעשה את זה? הוא הרי דלוק על אמא שלך ברמות שלא ייאמן, עוד שנייה הוא מציע לה" הוא צוחק ואני נגעלת. אני מנידה בראשי ומסתכלת על ג'ייק ברגע שאנחנו מגיעים לבית שלי, סוג של בית עם גינה אבל לא ווילה וזה מעץ. קומה אחת.
"נראה לי הוא יידבר איתה על זה וינסה לשכנע אותה שזה הדבר הנכון לעשות" אני אומרת בזלזול, מחכה את קולו של המנהל. ג'ייק מסתכל עלי ואומר "וואי, יצא לך בול" ומנגב דמעה דמיונית. "טוב יאללה אני אפגוש אותך כבר במגרש אני רק החליף בגדים" הוא מהנהן ויוצא מהגדר הרופפת שלנו. נכנס לבית שלו, הצמוד לביתי ומנופף לי, אני מחייכת ונכנסת גם אני לביתי.
"אני בבית!" אני צועקת, זורקת את התיק על הרצפה. אמא שלי מסתכלת עלי במבט כועס, עם טלפון ביד. "כן, היא נכנסה הביתה, היא אפילו לא אומרת לי כלום!" אומרת ומקשיבה לדברים מהצד השני. אני אומרת בציניות "תמסרי לאהובך ד"ש" מורידה את הנעליים וזורקת על הרצפה.
היא מסתובבת אלי עם הגב וממשיכה לדבר עם המנהל. אחי הגדול ריי יוצא מהחדר הגדול שלו כשהוא מסתובב במעגלים. הוא שם לב אלי ומחייך "הו, הינה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אחותי החמודה. תגידי, למה את רוקדת? ועוד במעגלים?" הוא מתנדנד על רגליו, אני לוקחת במהירות אותו ומניחה אותו על הספה בסלון. "תשתה מים" אני אומרת לו והולכת לחדר שלי, הצמוד לחדרו. אני נכנסת ורואה את אחי הקטן פול, יושב לי על המיטה ומסתכל עלי נכנסת.
אני מרימה גבה "מה אתה עושה פה?" אני משפשפת את עיני. "נראה לך שהם יתחתנו? אמא ומר ליאוד?" שואל פול ומביט בי במבט מתוח, אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו, לוחשת לו באוזן "נראה לי ש… אי אפשר לדעת. אהבה זה דבר מסובך וללא ספק אמא ומר ליאוד הם הפכים גמורים, אבל הפכים מתחברים. עכשיו.. צא לי מהחדר!," אני צועקת עליו ועוזבת אותו, הוא צוחק, צחוק מתוח ואני מחייכת "כמה פעמים אמרתי לך? חדר של בת זה חדר של בת!" אני לוקחת אותו בידיים ומוציאה אותו מהחדר, נועלת את הדלת. אני מתנשפת.
אני פותחת את הארון שלי ומורידה את בגדי, נשארת בהלבשה תחתונה ומלבישה על עצמי חולצה שחורה- טי שירט, מכנסיים חומות כהות- רופפות, ונועלת נעלי ספורט נוחות העומדות ליד הדלת, בכניסה. רוב הבגדים שיש לי בארון הם בגדים שחורים, והארון עצמו הוא ארון לבן, שלא משתלב כל כך עם הדברים הנמצאים בחדרי.
הטלפון הנייד הקטן והלא-סמארטפון שלי מצלצל על השולחן, אני עונה.
סאם:הלו,כן מי זה?
דונלד:ברבור, רואה אני השגתי את המספר שלך!
סאם: כן… מה אתה רוצה?
דונלד:איפה את? כולם מחכים לך!
סאם: שתי דקות אני בחוץ
דונלד:טוב, מתגעגע!
סאם:טוב, ביי
אני מנתקת. אח… דונלד… תמיד פלרטטן. אני יוצאת מהחדר הטלפון בכיסי. ריי שכוב בסלון בצורה של תינוק שהשכיבו אותו. אני מחייכת למראה שלו. אימי עדיין מדברת בטלפון שלה, מסתכלת עלי, רואה אותי פותחת את דלת הבית ושואלת "לאן זה?" אני עונה לה מסובבת עם הגב אליה "למגרש."
אני יוצאת מהבית לפני שאימי מספיקה לומר משהו. שמה הוא קיירה, היא נורא יפה אבל מאוד מעצבנת. יש לה עיניים ירוקות אותם עיניים שירשו אחיי, פול וריי. היא רזה וגבוהה, בהירה מאוד, שיערה בלונדיני בהיר הנהפך לאט לאט ללבן. היא הייתה הרוסה מאז שאבי מת, היא אהבה אותו נורא. אבל אז היא הכירה את המנהל שלי, או כמו שהיא ציוותה עלינו לקרוא לו 'מר ליאוד' או כמו שאני קוראת לו 'בעלה האכזרי והמגעיל לעתיד'. זה הרי ברור שהם אוהבים נורא אחד את השני, וחוץ מזה הוא עשיר נורא. אבל לא בגלל זה אימי אוהבת אותו, אלא בגלל שהוא אדם בעל 'ערכים גבוהים ונימוס'.
אבי מת כשהייתי צעירה. בת שבע-שמונה. הייתי איתו יום אחד רגיל בבית, ופתאום נשמעה דפיקה בדלת, אבי פתח את הדלת ואימי עמדה שם. היא נכנסה לבית והראתה לאבי מעטפה שקיבלה בדואר. מעטפה חשודה. אבי פתח את המעטפה ונפל על הרצפה. הוא מת ממעטפה מסתורית שאנחנו איננו יודעים מי שלח אותה. מה שאנחנו כן יודעים שזאת היתה פצצה קטנה מאוד, שהתפוצצה אל מול עיניו, כך שהמוח שלו פתאום הפסיק לתפקד והוא נהרג. זה מה שהמשטרה אמרה, וכך גם אנחנו.
אני הולכת למגרש, המחשבות מציפות אותי. ג'ייק עומד שם מחזיק את הכדור בידיו, ומסתכל עלי בחיוך.
—–סוף משחק (אני לא אפרט את המשחק עצמו)—–
"זה לא הוגן ג'ייק! יש לך את הברבור!" צועק אחד החברים של דונלד אחרי שניצחנו במשחק. הברבור הוא כינוי שלי. אני צוחקת בקול, ומגלגלת עיניים. "סאם קרו!" אני מסתובבת ומביטה באיש צעיר שמסתכל עלי. אני מרימה גבה לעבר חברי ואומרת "חכו רגע, אני הולכת לברר מי זה?" אני רצה ושיערי השחור האסוף לקוקו שהתבלגן בזמן המשחק, עף ברוח. אני מגיעה לגדר שלידה עומד אותו איש צעיר בן 20 לכל היותר,הוא מסתכל עלי ובוחן אותי.
"אימך אמרה לי לבוא לפה ולקחת אותך" הוא אומר ואני לא מבינה. אני שואלת בקול תוהה "מה זאת אומרת לקחת אותי?" אני מסתכלת עליו ובוחנת אותו בעיני הכחולות.
יש לו עיניים ירוקות כהות, שיער שטני מבריק, הוא רזה אבל שרירי (קצת), הוא שזוף (לא שחור), יש לו קעקוע הנראה לעין של מפתח העולה בלהבות, נשרף על צווארו. ויש לו פירסינג בגבה.
הוא מחייך בנחת, ועונה לשאלתי "לקחת אותך לפנימייה, באנגליה" (עכשיו אני באמריקה)