זאתי מהרחוב – פרק 24

התיישבתי במזנון והעברתי את התפוח שלי מיד ליד בשקט,
ישבתי לבד בחוסר מעשה, הרגשתי מוזר,
כאילו הקנאה הכאב והתחושה הזאת שחסר לך משהו מתערבבים יחד ויוצרים הרגשה חדשה,
כואבת יותר ומשוכללת יותר,
הייתי לבד במזנון, ישבתי לבד על השולחן עוד שבינתיים דנה ואופיר ישבו על השולחן כמה מטרים מולי שמסביבם אנשים, אבל הם המרכזיים שבקבוצה, מדברים בשקט ובעניין, כמו שאני ואופיר דיברנו פעם, מסתכלים אחד לשני בעיניים, דנה שיחקה עם שערה וצחקקה ואופיר הראה סימני חיוך,
אוח החיוך שלו…
הרגשתי כאילו מישהו דוחף אותי ואין אף אחד שיחזיק אותי.
הסתכלתי על התפוח, הוא קפץ מימין, לשמאל, ימין, שמאל, ימין…
לפתע הרגשתי שהתפוח לא הועבר לידי השמאלית, הסתכלתי מעלה, סם עמד מולי עם התפוח שלי בידו,
״מה אתה רוצה יא׳ערס?״ שאלתי אותו עם פנים חמוצות.
״סתם את נראית קצת לבד אז רציתי להתיישב לידך, והיה יותר נחמד אם היית מדברת אליי יפה״
סם התיישב לידי והחזיר לי את התפוח.
לא העזתי להסתכל על פניו, הוא בכלל לא נראה כמו ערס, עורו חיוור ולבן, שיערו שחור וקצוץ, יש לו נקודת חן ליד השפה… ויש לו עיניי דבש ממש, אפילו בניו יורק לא ראיתי בנאדם כזה, סם גבוהה ו….
״על מה את חושבת?״ קטע אותי סם.
״מה? לא… סתם״ שתקתי.
נשמע הצלצול, הלכתי אחרי סם לכיתה בשקט, התפוח עוד בידיי, בהיתי לו בעורף, יש לו כתם לידה כזה…
״היי!״ התנגשתי במורה בלי לשים לב
״אוי! סורי! I did not mean…״
״תהיי בשקט! כאן זה לא שיעור אנגלית!״ המורה גירשה אותי אל המקום שלי, כשאני לחוצה אני מתחילה לדבר אנגלית, זה בכל זאת שפת האם שלי, כשעליתי לארץ נחשבתי כילדה מחונכת, כי למדת את השפה העברית בקלות רבה, אבל לאט לאט הצטיינות שלי ירדה.
המורה נאנחה עמוק והתחילה לדבר ״לפני שנתחיל ללמוד גיאוגרפיה אני אחלק את המבחנים שלכם, אבל אני מבקשת לא להתפזר ולא להתחיל לדבר עם חברים שלכם…״ כמובן שזה לא קרה.
היא חילקה את המבחן לכולם, לא הסתכלתי אפילו על המבחן, לא היה לי אכפת כרגע, הסתכלתי על סם שדיבר עם שאר החברים שלו, הוא התיישב על השולחן דיבר וצחק, לא יכולתי להסיר את העיניים לרגע, לפחות הוא טיפה מאושר.
״כמה קיבלת בגיאוגרפיה?׳ שאלה אותי ירין
״אה… לא יודעת״ מלמלתי והמשכתי להסתכל.
״לא רע… קיבלת שמונים וחמש״ הנהנתי והמשכתי להסתכל.
״זואי!״ ירין דפקה עם ידה על השולחן שלי וקפצתי בבהלה.
״מה יש לך?!״
נאנחתי, לא היה לי כוח לכלום, באמת שלכלום, כל דבר קטן עצבן אותי ״אין לי כלום! אני סתם עייפה״
״בטח…״ מלמלה ירין בעצבנות והלכה אל רוני.

״הטיסה שלנו לתחרות מקהלות תתקיים עוד שבוע, אני מקווה שכבר הבאתם שירים לבחירה״ המורה לשירה הייתה כולת תיקווה לנצח, היא רצתה לסדר את הדברים במהירות ובמסודר, רק שניים הצביעו, אני ו… דנה.
״כן זואי ודנה, אשמח אם תגידו לי את שמות השירים שהחלטתם״ אמרה המורה בחיוך וספקה ידיים.
אני ודנה קמנו, הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, רציתי את הסולו הזה, לא אשקר, זאת הייתה יכולה להיות הדרך שלי להוכיח לדנה שאני יכולה להיות יותר טובה ממנה.
אני ודנה הגשנו למורה שני דפים מקופלים עם השירים ומילותיהם, המורה בשתי ידייה בחנה את השירים בעיון רב, שתינו חיכינו בקוצר רוח לשמוע את החלטתה.
״וואו הבאתם שירים ממש יפים! אבל אני חושבת שאבחר….״