אוויר , זה מה שאני .

מכירים את ההרגשה הזאת , שאין ?
שאתם לא קיימים ?
מכירים את זה שאתם מרגישים כמו אוויר , בלתי נראים ?
כאילו כל צעד שתעשו , אפילו הגדול ביותר – לא יזיז לאף אחד ?
אני הולכת , מפלסת את דרכי בין ההמון . אף אחד לא שם לב אלי ,
אני צועדת לעבר הטירה , עולה למעלה , גבוה . צועקת , מנופפת –
כולם אדישים . רוצה למות , לברוח . בלתי נראית , נגררת .
אוויר , זה מה שאני .
לא מיוחדת , כישלון .
אני צוללת אל תוך ההמון . לא לדבר , לא להסתכל . ואז ,
בפעם הראשונה , כולם מסתכלים עלי , מבטים ריקים ננעצים בי .
מרגישה בלתי נראית , הם לא מביטים בי באמת .
זה רק נדמה לי , לילדה שבתוכי , שרוצה להתפרץ –
זאת שחייה באשליה אחת גדולה . ומתי זה יגמר ? זאת אחלה שאלה .
לא רוצה שזה יגמר , רוצה שקט . רוצה שזה ימשך , שלא יביטו
במבטים ריקים – שיסתכלו במבט חם , אוהב , אוהד .
זו בקשה גדולה מדי ?
אני בלתי נראית , וזה לא ניתן לשינוי .