אין אני לי.

הבנתי שהלכתי לאיבוד כששכחתי מי אני. לא באמת שכחתי, אף פעם לא היה אני. לא בניתי אותו ועכשיו אני רואה איך הדבר הזה שקראתי לו אני בשביל שאחרים יוכלו לפנות אלי באיזושהי צורה נוזל דרך היסודות הרעועים ביותר. שלולית החלה להיווצר מתחתי, בהשתקפות לא רואים כלום. הסתכלתי מסביב אבל בכל מקום אני רואה רק צבע של עוורון. ענני זכרונות מרחפים סביבי כשמפעם לפעם אחד מהם עובר דרכי, ואני רואה בתוכם את חומרי הבניין שהשארתי מאחור, חומרי הבניין מהם הייתי יכול לבנות את עצמי. עשרות הזדמנויות לאורך הדרך, כל הזדמנות נשארה מאחור, אך אף אחד מהם לא נשכחה, כל אחד השאירה בי חוט חרטה, אשר נמתח מפעם לפעם וגרם לי למעוד בדרכי. עכשיו איני יכול ללכת הלאה, החוטים מושכים אותי חזק מדי, אני עומד ומסתכל לאופק, אך האופק נכבה מעיני, אני מסתכל למטה ורואה את הדרך עליה הלכתי נעלמת מתחת לרגלי. וברגע שהבנתי שהגעתי לסוף הדרך ואין הזדמנויות להמשיך אליהם, הרגשתי איך הישות נוזלת ממני, רגש אחרי רגש, עד שלבסוף לא בכיתי, לא שמחתי, לא הרגשתי הקלה. אדישות מילאה אותי, או יותר נכון רוקנה אותי. הרגשתי את חוטי החרטה מהעבר עוזבים אותי בזמן שהרגשות נזלו ממני. מצאתי את עצמי עומד באמצע עוורון מוחלט, ללא זכרונות מהעבר, ללא שום דרך לחזור אליהם. אין אני לי.