חצי רגל באדמה – פרק 80

נכנסתי בשקט. דממת מוות שררה בחדר.
הבטתי במיטה הלבנה שבתוכה שכב נער עם שיער שטני ועיניו היו עצומות. התקרבתי בזהירות וכשהייתי ממש לצידו חשפתי את הכתף שלו. הסימן הפך כהה יותר, מכוער יותר.
לרגע לוקאס נאנק ואני צעדתי לאחור.
ואז, הוא פקח עיניים.
והחוצפן העז ל…
"איך אתה מעז לחייך?!" קראתי בתסכול, בכאב, "איך אתה מעז?!"
החיוך נמוג משפתיו והוא הביט בי עכשיו בשקט. אבל הוא לא אמר דבר.
"זה הורג אותך" אמרתי והשתנקתי. פרסי מת, נרצח, מול עיניי. לא יכולתי לאבד עוד מישהו. במיוחד לא את המישהו הספציפי הזה אחרי פרסי.
"אני כל כך מצטער שהפחדתי אותך, אמה" הוא אמר בשקט, "אבל אני בסדר. באמת"
"בבקשה, לוקאס, זה…" נערצתי ולא הצלחתי לנשום, הדמעות צרבו את גרוני והתפרצו החוצה. הפניתי את מבטי הצידה. אחרי כמה רגעים של שקט השתלטתי על עצמי. "זה הורג אותך".
"זה לא" הוא הביט, "באמת"
"לוקאס, אתה שוכב במרפאה, אתה לא קם מהמיטה…"
"אולי כי לא רציתי?" שאל בחיוך וקם ממקומו רק כדי להראות לי שהוא בסדר.
"אתה חייב ל- "
"שלא תעזי לומר את זה, אמה!" לוקאס הזהיר אותי. בעיניו נצץ משהו שלא ראיתי הרבה זמן בעיניו: כעס. "אני לא מוכן לשמוע"
הבטתי בו. זה כל מה שהצלחתי לעשות.
ידעתי שאם אני אדבר הקול שלי יבגוד בי וישבר. אבל הייתי חייבת להגיד את האמת.
"אתה יודע למה ירדתי לסטיקס מלכתחילה?" שאלתי בשקט
"כי תומאס – "
"לא אכפת לי מהאסלר" עניתי בכעס, "אכפת לי ממך! הלכתי כדי לבטל את השבועה המטופשת שנשבעתי לך! אבל סטיקס האידיוטית…" רעם טלטל את השמיים, "סטיקס לא הקשיבה לי. מתנה אחת בתמורה להפרת שבועה אחת".
הרמתי מבט אליו.
"אתה באמת חושב שהיה לי אכפת אם האסלר ימשיך להיות מרגל של גאיה? אתה חושב שזה בכלל מפריע לי אם הוא בוגד בנו או לא?" הפניתי את מבטי ואז אמרתי, "לא. לא אכפת לי בכלל ממנו"
"הוא היה נראה כמו חבר טוב שלך כשיצאתם" לוקאס הביט בי.
"הוא לא מעניין אותי!" אמרתי בכעס, "אכפת לי ממך! אם אתה תמות…"
קולי נשבר. לא יכולתי להמשיך. האמת היא שזה לא היה נכון. היה אכפת לי מתומאס, באמת שכן, ואני והוא התיידדנו במהלך המסע והפכנו לחברים טובים. אבל לא רציתי שלוקאס ישמע על כל מה שעברנו, לא רציתי שידע שבמסע של כמה ימים שכחתי אותו. והאמת היא שהיה אכפת לי מאוד אם תומאס יבגוד בנו. אבל ליד לוקאס.. לא פעלתי בהיגיון.
"אמה.." הוא התרומם בשקט והתכוון לחבק אותי כשצעדתי לאחור.
"לא" אמרתי בשקט והבטתי מבט כשאני מוחה דמעה. "לא לפני שתסביר לאחרים"
"אמה.."
"לא!" קראתי למרות שקולי עדיין היה שבור, "לא עד שתספר להם!"
"אני לא אספר להם, אמה!" הוא אמר בכעס, "איך היית מרגישה אם ידעת ש.. שאחד האויבים שלך נמצא בגוף שלך? קורא את מחשבותייך?"
"אמרת לי שהוא כבר לא כל כך חזק" אמרתי בשקט.
"טוב, אז תחשבי שוב, אמה" הוא אמר, הרמתי מבט וגיליתי שהוא כעס באמת ובתמים.
לא העזתי לדבר. לוקאס גם השתנה. הדבר הזה, הסימן שמשאיר את אוראנוס בתוכו של לוקאס משפיע עליו.
"לוקאס, הדבר הזה משפיע עלייך" התחננתי בבקשה, רק – "
"אני לא אספר להם!" הוא אמר בזעם והפנה את מבטו. "ואני צריך לנוח. ולהיות לבד".
לבד.
המילים שלו פגעו בי. כמו חץ, כמו ארס של הידרה. אבל המילים האלו היו כואבות יותר. הן חדרו עמוק יותר.
"אני – " התחלתי.
"לבד, אמה" הוא אמר ולא הביט בי, "להתראות".
יצאתי החוצה וברחתי לביתן שלי. פרצתי בבכי בדרך לשם.