כבוד השר – פרק 22 (18+)

כבוד השר – פרק 22

אני מתיישב בלימוזינה שמסיעה אותי ל"עמק המחתרת השלישי".
בידי המכתב של אורי, בו הנאום שאני צריך לנאום בפני אותם אנשי מחתרת שם שנמצאים שם. בידי מוחזק הנאום שאורי הביא לי במכתב, אבל אני לא פותח אותו. משהו מרגיש לי שאסור לי לקרוא את המילים שאורי כתב, שאני צריך להגיד את מה שאני חושב. אורי תמיד אומר לי להעיז, גם אם זה להעיז בדברים שהוא אמר לי. אם הוא מצפה שאנשים יסמכו עלי אני צריך לגרום להם לסמוך עלי במילים שלי.
טומי נשלח להיות האחראי בעמק המחתרת הראשון ואיתן נשלח להיות אחראי בעמק המחתרת השני. הבנתי שעמק המחתרת הראשון הוא הגדול מכולם, ואני יכול להבין למה אורי בחר לשלוח את טומי דווקא לשם. צריך שם דמות גברית חזקה בטח שתשלוט על כל האנשים. ובטח מדובר שם בעשרות אלפים אם לא יותר.
השומר שיושב איתי בלימוזינה זה אותו שומר שהיה כשחטפו אותי והביאו אותי לאורי בפעם הראשונה. אני רואה אותו הרבה פעמים מסתובב בקומת המגורים של אורי ונצמד אליו כשהם הולכים ממקום למקום. הוא גם השומר שאורי בחר שיהיה איתי, לכן אני מסיק שזהו השומר הכי נאמן של אורי. אני מסתקרן לדעת מה שמו, אבל משהו בתוכי אומר שלא כדאי לי לפתח עם השומרים של אורי נושאי שיחה. אני לא יודע לאן השיחה יכולה לגלוש ואני לא יודע מה אורי בדיוק מספר להם, אולי הוא לא תמיד משתף אותם בתמונה המלאה כמו שהוא שיתף אותנו ואת העוזרת שלו אוסנת.

הלימוזינה נעצרת באמצע המדבר. אחד השומרים האחרים פותח לי את הדלת כאילו הייתי מלכת אנגליה. אני יוצא מהדלת והשומר שישב לידי בלימוזינה מוציא מטאטא ומתחיל לטאטאות את החולות שמסתירים את הפתח הסודי למחתרת. אני יורד במדרגות אחרי השומר, שהחליט להיצמד אלי. משום מה הוא דואג לי כל כך למרות שהוא לא מכיר אותי. אני לא השר בממשלה, אני לא משלם לו כל חודש משכורת. אני רק ילד בן 17 שהשר שמעסיק אותו בחר בו להיות כחלק ממהפכה שעומדת להיות. אני לא באמת אדם חשוב, לפחות ככה אני חושב או מעדיף לחשוב.
הלב שלי דופק על כל ירידה במדרגות. ואז מופיעים מולי אנשים ליד שתי הדלתות בכניסה. אני זוכר שדלת אחת מובילה למתחם הנשקים והדלת השנייה מובילה למתחם הענקי איפה שאנשי המחתרת נמצאים.
"שלום לך, מקס" אומר אחד האנשים שם לשומר. עכשיו אני יודע את שמו.
מקס מחייך אליו, "שלום לך אחמד"
הלב שלי דופק. האם האדם שנמצא מולי הוא ערבי, איך זה ייתכן? כל הערבים נמצאים בערי השלווה. איך הוא הצליח לצאת משם.
"זה דון"
"שמענו עליו" אומר אחמד ומחייך אלי ומושיט את ידו, "ברוך הבא למחתרת השלישית"
אני מחייך אליו והשאלה שבי חייבת לצאת, "תודה לך, מה זה השם אחמד? אתה ערבי?"
אחמד צוחק, "כן"
"איך? כל הערבים נמצאים בערי השלווה כבר כמה שנים, אין יוצא משם ואין נכנס"
"אין דבר כזה אין יוצא ואין נכנס" אומר אחמד ומחייך, "ותסמוך על הקשרים של אורי, אין דבר שהוא רוצה והוא לא משיג"
המשפט של "הרוצה ולא משיג" בהקשר של אורי גורם לי לחשוב האם גם אני הייתי משהו שהוא רצה והוא הצליח להשיג. לא בהקשר של המחתרת או המהפכה שעומדת להיות, בהקשר של הזוגיות. אם אפשר להגדיר את זה ככה. האם אורי בכלל מההתחלה רצה לשכב איתי והוא הצליח להשיג את זה? זאת שאלה שאני מקווה שתהיה לי עליה מענה בעתיד, כי אני היום רואה את העתיד שלי יחד איתו.
"האנשים במחתרת מחכים לך דון, כולם מכונסים שם. אני אפתח את הדלת ויהיה שם שטיח אדום שיוביל אותם לבמה, תעלה עליה. יש מיקרופון, תנאם לתוכו. לא כולם ישמעו אותך. המקום הזה עצום מבחינת הגודל"
אני מהנהן לו. הדלת נפתחת ואני נכנס לתוך האולם. והוא באמת עצום, לא דמיינתי אותו ככה. גם כשהייתי במתחם הנשקים והצצתי בזכוכית, לא הבנתי את משמעות הגודל העצום של החלל שם. עשרות של אלפים אם לא יותר היו שם והצטופפו. הם השתתקו ברגע שהדלת נפתחה ועליתי על הבמה והם הביטו בי. אני מסתכל לעברם, הם נראים לי מוזנחים. רובם גברים מעטים נשים. רובם שריריים ומנופחים, עם רעל בעיניים. הם נראים במצב בריאותי טוב, למרות התנאיים שהם חיים שם ולמרות שהם נראים מוזנחים.

אני מתקרב למיקרופון ולרגע אחד אני מתחרט שלא פתחתי את המכתב של אורי. שאני לא יודע כיצד להתחיל את הנאום שלי. אני לוקח אוויר ומדבר אליהם.
"היי" אני אומר במיקרופון. כמה צחקוקים נשמעים ברקע. זאת לא הייתה הדרך הכי טובה להתחיל את השיחה שלי איתם, "אני שמעתי עליכם הרבה דברים טובים, ואני שמח שיוצא לי לדבר אליכם עכשיו. כי אני יודע שהמטרות שלנו אותן מטרות. אני יודע שחשוב לכם לא פחות ממני להביא לשינוי כאן בממשלה שלנו. לשינוי אמיתי, שינוי שהדור הבא, שהילדים שלנו יהנו ממנו לא פחות מאיתנו"
המבטים שלהם ננעצים בי. אני חייב לגרום להם לא לחשוב שאני איזה טמבל אחד שעלה לבמה והחליט לנאום להם ככה סתם בשביל לעודד אותם, אני צריך לספר להם על עצמי.
"אני לא יודע אם אתם מכירים אותי, ולמה אני נבחרתי לנאום לכם ולהיות אחראי על המקום הזה כאן. אני אולי נראה לכם חלש בגלל מבנה גופי הרזה, אולי אני נראה לכם ילד בגלל החזות שלי. כי אכן אני רק נער בן 17"
זאת הייתה טעות להגיד את הגיל שלי. קולות של מרמור נשמעים שם. אני שומע התנגדות מהאנשים שם שילד בן 17 נבחר להיות אחראי על המחתרת שלהם. זאת הייתה טעות לא לפתוח את הנאום של אורי, אני חייב לתקן את המצב. אני חייב למצוא את המילים הנכונות.
"כן, אז אני בן 17. זה לא אומר כלום. קוראים לי דון, אני חי בתל אביב, והחיים שלי מאוד קשים. אני לא רוצה להסביר לכם כמה. יצאתי מהארון בגיל ההתבגרות, בזמן הלימודים שלי. אתם יכולים להבין איזה קשה זה להיות נער גאה במדינה כזאת עם ממשלה כזאת"
שתיקה נשמעה ברגע שהבינו את המעשה שעשיתי. מבטים של הערצה היו לחלק מהאנשים שם כשהסתכלו אלי כשהבינו שיצאתי מהארון. הם לא מבינים איך יש לי את האומץ לעשות את זה במדיניות שלנו. אני מצליח לעלות על הגל הנכון ולגרום להם לסמוך עלי.
"אני עשיתי את כל המאמצעים שלי על מנת ליצור קשר עם אורי, כי האמנתי שאני יכול להקים איתו ביחד מחתרת ענקית שתמרוד בממשלה הזאת. כי אני יודע שלא רק לי ולחברי הקהילה הגאה מגיע יותר. מגיע גם יותר לכל מי שסובל מהממשלה הזאת, אם אלו גם הערבים שנהרגים בכמויות כל יום בערי השלווה האלו. לא מגיע להם את הסבל הזה היום, לא מגיע להם את הסבל הזה בגלל שהוריהם או סביהם היו אחראים על פיגועים. לשום חף מפשע לא מגיע לסבול"
צעקות של עידוד ותמיכה נשמעו כסיימתי את המשפט. אחד שהיה קרוב אלי לבמה חייך.
"אני כאן בשביל להגיד לכם, שאורי אמר לי שבעוד יומיים אנחנו עומדים לפעול. ואנחנו עומדים לעשות היסטוריה במדינה הזאת, זה יהיה קרב קשה. קרב שבו יהיו אבדות, שלא תחשבו אחרת. אבל אנחנו ננצח, כי הצדק איתנו. לא יודע כמה מכם הם אנשים מאמינים או לא, אבל תדעו לכם ששום אלוהים לא היה שמח לראות את מה שהולך להיות כאן. ולכן אני יודע שלא משנה מה המחיר יהיה במהלך המלחמה הזאת, אנחנו לא נוריד את הנשק שלנו מהידיים עד שהשינוי יהיה"
אני מסיים את הנאום שלי. ואז מתרחש משהו שלא ציפיתי לו. חלק נכבד מהאנשים במחתרת מתפרצים לקהל ומרימים אותי על הידיים שלהם. הם צועקים את שמי, הם צועקים "דון". אני הצלחתי במשימה שלי.