חצי רגל באדמה – פרק 78

השאלה המתבקשת היא, כמובן: התנשקתם?
לא.
כל האנשים בקהל שבטוחים שזאת הייתה סצנת אהבה קורעת לב, שכחו מזה. למי שכבר הספיק לשכוח, יש לי חבר, הוא נמצא במרפאה בגלל מחלה מטופשת שהוא לא מוכן להודות בה.
פתאום הבנתי עד כמה היה לי קל לשכוח את לוקאס. לא חשבתי עליו כמעט בכלל, למרות שאני יודעת שמצב שלו…
אוי אלים.
"לוקאס" לחשתי פתאום.
תומאס הביט בי ואז הפנה את מבטו.
"בואי" הוא אמר והביט במים, "נוכל להגיע למחנה מהר יותר אם נזוז מהר"
"וגם אם נגיע למחנה?" שאלתי בשקט והבטתי בהיפוקמפוסים שאבא שלי שלח לי. "מה זה משנה? נכשלתי."
"לא נכשלת" תומאס אמר והביט ביצורים היפהפייה גם הוא. "אנחנו נמצא דרך לעזור לו"
"איך?" שאלתי והרגשתי את הדמעות צורבות בגרוני. הייתי מוכנה להתפרצות. "אני נשבעתי שלא לדבר"
"אנחנו…" הוא התחיל אבל נעצר, מסתבר שגם בני אתנה יודעים לסתום את הפה כשצריך.
הנדתי בראשי.
"בוא נזוז" אמרתי בקול חנוק.
ההיפוקמפוסים השמיעו קול שדמה במידה ניכרת לרוגז כשהגענו לעבר חופי מיאמי. דווקא לשם, מבין כל מקום אחר.
הגענו לחוף וההיפוקמפוסים פנו לדרכם.
"לאן עכשיו?" שאלתי.
"לא יודע" השיב תומאס.
"אולי תגיד לי, לשם שינוי, שבספרי…"נשמתי נשימה עמוקה לפני שאמרתי את זה, "שבספרי פרסי ג'קסון היה כתוב משהו על מיאמי".
תומאס חשב וחשב ואז פתאום העיניים שלו אורו והוא חייך, "כן, רק במקרה, סופר על המקום הזה"
"אז מה.. ?" השארתי את המשפט פתוח.
"אמור להיות במקום לא רחוק מכאן מסתור שבו אנבת' ופרסי…" הוא הציץ בי לרגע ואחרי שהנהנתי הוא המשיך, "הם הסתתרו בו. בהתחלה זה היה המחבוא של אנבת', לוק ותאליה. אבל עכשיו…"
"אז בוא נזוז!" אמרתי והבטתי סביבי, "אה… למה שלא תוביל?"
הוא שקל לחייך אבל כשהביט בי הוא התחרט.
עכשיו יכולתי לשים לב כמה תומאס השתנה במהלך המסע הזה באמת. הוא הפך בוגר יותר, אחראי יותר, הוא לא נכנס לפאניקה מכל דבר, הוא לא היה ילדותי כל כך או מעצבן כל כך…
תומאס הוביל אותנו לעבר מקום קטן שהיה מוחבא מאחורי עצים ושיחים. זה היה סוג של אוהל מחסה מסווה.
"זה נחמד" אמרתי והבטתי בדברים שהיו בפנים. כמה חפצים היו זרוקים כאילו מישהו אסף פה משהו לאחרונה והסתלק מהר אבל הרוב היה מסודר: תיקים שבהם דרכמות זהב, כלי נשק מועטים, אמברוסיה, נקטר, קצת אוכל ומים..
"מה הלאה?" שאל תומאס אחרי שנחנו במשך שעה וקצת.
"אני חושבת שכדאי שנתקשר לכירון" אמרתי, "נעדכן אותו ב… רוב הדברים"
תומאס הנהן.
"אבל אין לנו זרם כדי ליצור רסס. אנחנו יכולים להשתמש בים אבל איך ניצור קשת ש- ". מבט אחד בעיניו של תומאס וידעתי שאנחנו חושבים את אותו הדבר.
יצאנו החוצה אחרי שארזנו תיקים מחודשים ואז פנינו אל הים. תומאס שלף דרכמת זהב בזמן שאני תיעלתי את המים מהים ואז התרכזתי ושברתי את המים לרסס מרהיב במיוחד שיצר קשת גדולה.
"איריס הנכבדה.." תומאס אמר את התפילה ואני התרכזתי כדי לשמור על הזרם.
"תסביר את הכל מהר" אמרתי בזמן שחיכינו שהאלה תקשר אותנו עם כירון, "אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק לפני ש- "
התמונה התבהרה, כירון ואנבת' ישבו על המרפסת והביטו באופק. אנבת' הייתה הראשונה לראות אותנו.
"תומאס!, אמה!" היא קראה בחיוך ואז מצחה התכווץ, "איפה – "
"נח" תומאס ענה מהר. "אנחנו צריכים הסעה"
"איפה אתם?" כירון התערב.
"מיאמי. בדיוק יצאנו מהמים של ים המפלצות" אמרתי
הוא הנהן, "אני בדרך אליכם"
הוא התכוון לשאול עוד משהו אבל רסס המים נעלם ואני נפלתי לאחור. מותשת. לרגע הכל החשיך ואז תומאס תפס אותי, כנראה לפני שנחבטתי ברצפה.
הוא ניער את כתפי באיטיות שהלכה וגברה. "אמה!"
מצמצתי לכמה רגעים.
"אני בסדר" מלמלתי, "אני רק… מותשת"
בדיוק אז נשמע קול הפרסות.
"מישהו הזמין הסעה למחנה החצויים?" כירון חייך.