גלגל

רצתי מהר, ברחתי משם. אני לא רוצה לחזור, בכיתי, והמשכתי לרוץ. אני לא רוצה לחזור, אבל גם נמאס לי לסרוח. פתאום ידיים חזקות לפתו אותי, ויעדתי שזה הוא "לאן את חושבת שאת הולכת, ילדתי" הוא לחש באוזני, והשליך אותי על המדרכה. כשהיסתקלתי סביב גיליתי, שאנחנו נמצאים בתוך, סימתה חשוכה. "אין לך לאן ללכת עכשיו" הוא אמר בקול כואס. והרביץ לי בבטן. הוא המשיך להרביץ, אני רק בכיתי וביקשתי שיפסיק, אני שונאת אותו, אני שונאת אותו. משום מקום גוש גדול וכבד נפל אליי, והמכות פסקו. אני הדפתי את העצם הכבד מעלי, כשהסתכלתי גיליתי שזה אבי. "בואי איתי" בחור צעיר אמר, הוא עושית את ידו ועזר לי לקום. בזמן שהלכנו אף אחד מאיתנו לא דיבר, אני הודתי על השתיקה כי לא ידעתי מה לעגיד. הוא הוביל אותי אל עבר בניין, רב קומות. "זה הביית שלי" הוא אמר, נכנסנו לבניין ואז לבייתו. היה לו ביית ריק, באמצע החדר נעמדה מיתה זוגית ולידה שולחן, טלוויזיה וכיסא. אני חייכתי, ואז הוא לחץ אותח על המיתה. "מעכשיו את שלי" הוא אמר בארסיות, והתחיל להרביץ לי. ידעתי קזה יקרר אבל רציתי להקשיב, זה כמו מקודם, אותם מכות, אותם דברים.
אני כבר הפסקתי לבכות, כי הדמעות כבר לא באות, כי הם לא צריכים לראות אותי בוכה.