על הספסל שבגן

היום הראשון התחיל. היא ישבה שם באוטובוס. ממש מאחורי הנהג. היינו בטיול מאורגן בפריס והכרנו את רחובות העיר הרומנטית בעולם. היא הייתה שם עם אבא שלה, ואני עם אמא שלי. מחזיק לה את היד, ומסתכל עליה בתקווה שתבוא ותדבר עם אביה. נכון שבגיל שלוש עשרה לא ראיתי מספיק בנות בחיי, אבל שמתי לב למשהו מיוחד אצלה. משהו שלא היה לאף אחת אחרת באף כיתה בבית ספרי או בשום בית ספר אחר בסביבה.
אני אחד התלמידים המקובלים בשכבה. אני לא מתלהב מזה שאני כבר מדבר עם מלא בנות ואפילו מכיתה ז' ו ח', אבל כשהסתכלתי עליה הרגשתי משהו שלא הרגשתי עם אף אחת אחרת. אני הייתי פחות ביישן, אבל לא ניגשתי אליה כי זה היה היום הראשון של הטיול ואני לא רוצה שרן, חברי הטוב שבא איתי לטיול, יחשוב שהתאהבתי בה חלילה. היום הראשון עבר במלא מבטים. שמתי לב שגם היא קלטה אותי בעין, אבל לא ניגשה אלי מסיבה מסוימת. חשבתי שהיא מתביישת בהתחלה, אז ניסיתי להסתובב סביבה רוב היום בתקווה לפתח שיחה- אך לשווא.

היום השני התחיל. היינו בשיט בנהר הסיין הארוך והרחב שבפריס, והייתי מרותק! לא מהנוף או מהנהר, ואפילו לא מהעובדה שאני נמצא בשיט בפעם הראשונה בחיי, אלא ממנה. היא שוב ישבה שם. כן כן, במקום הקבוע מאחורי הנהג, רק שהפעם הוא היה שייט. מכורבלת בשרוול מעילו של אביה, ומסתכלת על קו המים המתנדנד של הנהר העמוק. אני ישבתי ליד אמא כרגיל, ושוב צללתי אל דמותה. אמא שלי ככל הנראה כבר שמה לב שהעיניים שלי לא ירדו ממנה, ופשוט קמה ממקומה. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא הולכת לשבת לידם, והתביישתי קצת. לאמא שלי אין עצם בלשון. היא אולי הייתה האישה המצחיקה והדומיננטית ביותר בכל הטיול.

לאחר שתי דקות ארוכות, אמא חזרה ואמרה לי: "קדימה קום! דיברתי עם אבא שלה. לך ושב לידה". כולם הסתכלו עלי. כל כך התביישתי! אמרתי לאמא שאני לא רוצה, עד שהיא הסתכלה עלי… מבט כל כך מיוחד… פשוט נשאבתי לתוך העיניים שלה. מבלי לשים לב פשוט קמתי באיטיות והתחלתי לצעוד לכיוונה במבט ישיר. הגעתי אליה כל כך מהר… היא הסתכלה עלי, ואני עליה. איזה חיוך! פשוט נמסתי באותו הרגע. היא אמרה לי יפה שלום ושאלה מהו שמי. לא הצלחתי כל כך לענות לה ואפילו שגמגמתי קצת. ללא ספק, לא הרגשתי כך עם אף אחת אחרת.
"ל…ללי.. לירון…" הצלחתי להוציא את שמי מהפה בסופו של דבר, והיא שוב מחייכת… אפילו לא שאלתי אותה מהו שמה. פשוט ישבנו ודיברנו שעה שלמה. כולם היו מרותקים למדריך והתרשמו מהנוף, אך אצלנו המדריך כבר הפך לא מעניין מאותה השנייה שבה התחלנו לדבר… וכך עבר לו רוב היום. תמיד חיפשתי תירוץ מסויים להיות יותר קרוב, לדבר יותר, להקשיב ולשתף. מצאתי בה הכול עוד לפני שהתחלתי לחפש. הייתי בטוח שכולם בטוחים שסתם נדלקתי, אך הייתי כל כך שלם ומרותק לכל מילה שיצאה מפיה, ומכל מבט שנורה מעיניה, שזה לא עניין אותי מה חושבים כולם. ידעתי שזאת היא. לא חשבתי על חתונה בגיל הזה, ברור שלא, אך בהחלט ראיתי פה ילדה שאני לא הולך לוותר עליה בשום פנים ואופן. חברה של שנים.

היום השלישי התחיל. רן כבר נפגע ממני. הוא הבין כנראה שאני הולך להעביר את כל/רוב הטיול איתה, אז הקדשתי לו את רוב היום. היינו ביורודיסני, ולא עזבתי אותו לרגע. עשינו את כל המתקנים מכל הסוגים והמינים ושמתי לב שהוא מתחיל להתעודד. אחרי הכל, חבר זה חבר לא?… הערב כבר הגיע. יצאנו מהמתחם ונכנסנו אל שוק מוזר כזה מלא בסוחרים בעלי לשון מפולפלת, עיניים רעבות וכיסים עמוקים. המדריך אמר לנו שאנו יכולים לטייל ובעוד שעה שנתייצב בנקודת המפגש. ההורים שלנו כבר שמו לב שהשתגענו מספיק וביקשו שנהיה לידם היום, לשם שינוי. טיילנו לכל אורכו של השוק, ואני כרגיל, חיפשתי אותה. היא הייתה שם ליד אביה. ניגשתי אליה ושמתי לב שהיא מסתכלת בעיניים זוהרות על אחת הטבעות שהיו שם בדוכן. טבעת יפייפיה ונקייה בצבע זהב מבריק למדי… אבא שלה משך אותה בידה והבהיר לה בתנועה זו שהטבעת ככל הנראה יקרה לו מדי, ורצוי שתישאר על המדף. הוא לקח אותה משם כשהיא מסתכלת עליה במבט מלא בתשוקה…

"50 יורו" אמר לי המוכר בפרצוף מזלזל. לא באמת היה לי הכסף לשלם. התבאסתי והלכתי ממנו בראש מושפל, ואז עלה לי רעיון. המצלמה המשוכללת של אבא שלי תלויה על צווארי. חזרתי אליו ובתנועות ידיים הסברתי לו שאני רוצה להחליף אותה בתמורה לטבעת. הוא הסתכל על המצלמה במבט בוחן ועלה על פרצופו חיוך קל. הוא ארז לי את הטבעת במהירות הבזק ואמר לי ללכת, ואני רק חושב על הנזיפות שאמא תנזוף בי כשאגיע בחזרה אל האוטובוס. לא שזה כזה עניין אותי… עצם המחשבה על החיוך המדהים שאני אקבל ממנה כשאתן לה את הטבעת, זה היה שווה הכל! לא רציתי להביא לה את הטבעת באותו היום. רציתי לחכות לזמן טוב יותר שבו נהיה לבד. רק שנינו.
כשנגמר הסיור וחזרנו אל נקודת המפגש, עלינו לאוטובוס והתיישבתי ליד אמא בפחד קל………. "איפה המצלמה?!?" היא שאלה במהירות ובמבט מופתע. שיחקתי אותה מטומטם ואמרתי לה שכנראה נקרעה לי השרשרת שלה ושאין לי מושג… היא מאוד כעסה עלי. מאוד. אבל לא נורא… גם ככה רוב התמונות שצילמתי היו על מכוניות יפות שהתלהבתי מהן במהלך הטיול. "כל שנשאר הוא לחכות לרגע הנכון, ולסחוט ממנה עוד חיוך" מלמלתי בראשי…

היום הרביעי התחיל. היינו במבנה המפורסם ביותר בפריס, מגדל האייפל. הוא פשוט ענק! אפשר לראות אותו מכל נקודה אפשרית בפריס. עמדנו בתור אל מעלית המגדל בהתרגשות רבה. עזבתי את ידה של אמי והתחלתי לעקוף, עד שהגעתי אליה. היא שוב מחייכת… ואיך לא, גם אני. היא הצמידה את ידה אל ידי, ואני תפסתי אותה חזק. זאת הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי שהיא מתחילה לחבב אותי.
אחזנו ידיים לעיני כולם, וכולם חייכו והתלחששו שם מאחורינו. אביה הגניב חיוך קל וסידר את כובעו בתחושת סיפוק. עלינו במעלית אל הקומה הראשונה, כשידינו עדיין לחוצות איתן. "יואו איזה גובה!" צעקתי בהתלהבות. עשינו סיבוב ונדהמנו מהנוף המדהים. "למה אתה לא מצלם? עד אתמול המצלמה הייתה חלק בלתי נפרד ממך". חייכתי קלות… "בואי נאמר שמצאתי משהו מעניין בהרבה מכל המכוניות שצילמתי עד עכשיו". היא הרימה את גבתה ולא ממש הבינה למה אני מתכוון, אך היא תבין מחר ככל הנראה. המשכנו להחזיק ידיים עד שירדנו בחזרה אל הקרקע, ואני התעופפתי למקום אחר כבר מזמן… חזרתי אל האוטובוס עם חיוך מטופש ועם אמא כעוסה שלא יכלה לצלם את הנוף.
כשהגיע הערב, אכלנו כולנו במסעדה כשרה וחלבית ברחוב סנט אונורה המפורסם. הקדשתי את הערב לרן. היו לי תוכניות ליום המחר ולא רציתי להיראות שקוף מדי. סיפרתי לרן את התוכנית שלי בפרטי פרטים, והוא אמר לי שאני מגזים ושכדאי לי פשוט לחכות לרגע הנכון. הופתעתי שהוא לא צחק עלי ודווקא ניסה לעזור. חבר טוב. החלטתי לשמוע בעצתו ולהפסיק לתכנן. פשוט לזרום ולחכות למחר. חזרנו לבית המלון כשאני אחוז בסקרנות והתרגשות. לא נרדמתי כל הלילה ממחשבות.

היום החמישי והאחרון התחיל. נסענו באוטובוס למקום מדהים. גן ענק וירוק שהיה מצויד בכל צבעי הקשת. חצר הארמון שנעשתה בפקודתו של לואי ה-16 בכבודו ובעצמו, לכבוד אשתו מארי אנטואנט. ירדנו מהאוטובוס וכולם התפזרו ונדהמו מיופיו, וכך גם אני נדהמתי… מיופייה. שוב, כתינוק קטן שמסתכל על צעצוע חדש שקנו לו: מרותק, מבוייש, מנותק, וככל הנראה, מאוהב. ניגשתי אליה… "בא לך לעשות טיול?" שאלתי בביישנות. אבא שלה עזר לי קצת וישר התרחק ממנה טיפה. כנראה שהוא אהב את החיבור בנינו לא פחות ממני… אז הלכנו ביחד, לבד.
טיילנו בגן עדן ירוק ויפייפה. התרחקנו טיפה מכולם, והתיישבנו בפינתו של ספסל גדול שנעטף בצבעי הגן. "אפילו לא שאלת אותי איך קוראים לי מתחילת הטיול" היא אמרה בחצי חיוך ביישני. (ידעתי מהו שמה כבר בטיסה לפריס) "זה לא ממש משנה כרגע" החזרתי. כל מה שעניין אותי זה לשבת ולהכיר אותה טוב יותר… לנצל איתה כל דקה אפשרית לפני שהטיול נגמר לו… דיברנו על הספסל הזה במשך שלוש שעות, שעברו כמו שלוש דקות. התחברתי אליה כל כך מהר ולא הבנתי מה קורה שם בין חדרי הלב שלי. השמש שקעה אל מול ענינו והתחילה להאדים יותר ויותר. היא התקרבה אלי יותר וחיבקתי אותה חזק. לא רציתי להוריד את היד, וכנראה שגם היא לא רצתה שהיא תרד. "יש לי מתנה בשבילך" אמרתי במהירות. היא הסתכלה עלי, מופתעת. "איזו מתנה?"… ואז הרגע שלי הגיע. דחפתי את היד אל כיסי עם חיוך של מיליון דולר, והצגתי אל מול עניה הזוהרות את הטבעת שכל כך רצתה. היא הסתכלה עלי במבט כל כך מאושר ופשוט השתתקה. "את אוהבת אותה?" שאלתי…
"אתה צוחק עלי? זה הדבר הכי יפה שיש!" היא נתנה לי חיבוק חזק ואמרה "הגיע הזמן"………………

התנשקנו. התנשקנו לעיני שש מאות איש ממש אחרי שהכוס נשברה שם מתחת לחופה, וזאת הייתה התרגשות שלא תיאמן! הייתי בעננים. מי היה מאמין שמאותו טיול מאורגן, הגענו לאן שהגענו…
אז היום כבר יש לנו ילד מדהים שמקבל את האהבה הכי גדולה שזוג הורים יכולים לתת, ואנו חיים באושר ועושר אי שם בצפון הארץ…

לאישתי אגב, קוראים ליטל… וליטל- היא המתנה שלי.