בלאד : השקרים של לוס פרק 40

"למה הוא הרג את רוזלין ורקס גרין." בלאד שתק, כנראה ניסה לשאול את השאלה הזאת בנימת קול אחרת ממה שהוא דיבר איתו, אני צריכה שהוא ישאל את זה בנימת קול אפלה כשהוא מדגיש את המילה למה ואת המילה הרג , כול הדגשת המילים האלו יעשו לו מניפולציות במוח , כפי שהוא עשה לבלאד.
"אתה חייב לה לפחות תשובה אחת, היא רדפה אחרי שנים," אמר בלאד בקול שכמעט ולא נשמע בו רגש, זה נשמע כאילו הוא באמת חושב שאני מתה. ככה הוא בדיוק צריך לדבר, לתת לג'קסון להאמין במילים האלו, רק חבל שאני לא יכולה לראות מה קורה שם, הייתי רוצה לראות את הפנים של ג'קסון כשהוא יראה אותי, לאחר שבלאד עושה לו את שטיפת המוח כשהוא מדבר כאילו אני מתה. אם זה היה באמת זה עוד היה מעניין יותר אבל בלאד יודע, המשפחות יודעות ואני יודעת שאני חיה.
"למה הרגת את רוזלין ורקס גרין?" שאל בלאד בעודו מדגיש את המילים למה והרגת, בדיוק כמו שרציתי. אני עכשיו שולטת במוחו של ג'קסון, הוא מאמין בכך שהוא באמת הרג אותם, הוא מאמין שהוא הרג אותי, עכשיו הוא באמת מרגיש מלך העולם.
"רוזלין ניסתה לשלוט במוח של לוסי, עכשיו שתיהן לא יפריעו לי יותר, הן נמצאות במקום הקר ביותר והן לא יצליחו לברוח ממנו." פתחתי את המפה של המפעלים והסתכלתי איפה הם ממוקמים, לא סתם שאלתי את השאלה הזאת בדיוק. רציתי שהוא יגיד לי איפה הם נמצאים והוא ענה לי , הם נמצאים במפעל שבהרים הקרים בגבולות בין בלאדליינס למדינת אוהיו.
"אני יודעת איפה הם." אמרתי ומה שקורה מכאן עד שאני אמצא את רוזלין ורקס כבר לא נתון בשלטה שלי.

ההרים הקרים היו באמת הרים גבוהים מלאים בשלג הקר ביותר של אמצע החורף, היה בנוי שם מפעל ענק אפור ומסביבו גדר חשמלית, שומרים טיילו מסביב במשך עשרים וארבע שעות ביממה סביב הכניסות. בדקו כול דבר שנכנס וכול דבר שיצא, לקח לי שלוש דקות בשביל להגיע לכאן אבל הבעיה המפגרת שאין לי מושג איפה הם יכולים להיות ככה שאם אני יעיר את כול השומרים על הרגליים ג'קסון עוד יגלה שאני חיה. לא הייתה לי תוכנית כול כך מטומטמת, אז הרגתי שומר, אני לא צריכה להרגיש חרטה או רגש מסוים כלפיו, אני אפילו לא מכירה אותו.
על המכנסי ג'ינס השחורים הצמודים שלי לבשתי את מכנסי השומרים הרחבים והכבדים, את מעיל השלג הכחולה גדול, את כובע הצמר השחור ומקפי סקי מפני המפולת שלגים. לא רציתי להחליף נעלים כי אני אוהבת את נעלי הטימבר שלי, אני אצטרך פשוט לרוץ מהר דרך השומרים בשביל להגיע למשרד של הבוס. הרמתי את הנשק הגדול שלו ותליתי אותו על הכתף שלו, את הגופה שלו החבאתי במעלה אחת ההרים וחיכיתי שאחת המשאיות תכנס בשביל להשתלב עם האנשים שלה.
זה היה קל, הם אפילו לא בדקו אותי, רק פתחו את השער ונתנו לי להיכנס יחד עם כול השומרים האחרים. לא עצרתי בשביל לחשוב לאן אני רצה, פשוט רצתי בין המסדרונות עד שאני המצא את המשרד של המנהל של המפעל הזה. זה לא עומד להיות כול כך, אני יכולה להקיף את המפעל המפגר הזה פעמיים במספר שניות. אני לא רוצה ליצור כאן שום מאומה, אני אפילו לא צריכה להרוג אף אחד, סף הכול להיכנס, להעיר את רוזלין ורקס ולהוציא אותם במהירות בלי שאף אחד ישים לב. זאת הייתה התוכנית שלי, לשחרר אותם לחופשי ולתת להם לטפל בג'קסון שנמצא בארמון. בלאד והמשפחות עושות הכול בשביל לעקב אותו, יש לו כוח דם, אני לא יודעת מאיפה הוא השיג אותו אבל אני משערת שנשארו שאריות של הכוחות של קיילה וליאה.
"בוס הגיעה סחר הנשק, אנחנו צריכים לחתום על יציאה א או ד?" שמעתי את אחד החיילים מדבר כשעברתי לצד אחד החדרים בעלי דלתות חומות גדולות, שתי דלתות ושתי ידיות שחיברו בניהם. אני מאמינה שהמילה בוס תואמת למילה מנהל שאני מחפשת.
"תחתמו על יציאה ד." הוא אמר והדלתות נפתחו, קבוצה של חיילים צעדו אחד אחרי השני מתוך החדר ואני הייתי צריכה לעמוד מאחורי הפינה רק בשביל לא לעורר חשד שאני פתאומיות רבה עומדת באמצע המסדרון, הם עוד ישאלו אותי משהו ואני הצטרך לענות להם בקול שלי. אם אני באמת אצטרך להעיר את כול המפעל על הרגליים אני לא יהסס לעשות את זה אבל בנתיים ששום דבר לא נראה חשוד אני צריכה לדבוק בתוכנית שלי ולעשות את זה כמה שיותר מהר.
פתחתי את הדלתות החומות העדינות והמנהל של המפעל היה עם הגב אלי, דיבר עם מישהו בפלאפון. הסתובבתי על עקבי ונעלתי את דלתות החדר בשקט בשביל שהאוזניים הגדולות שלא לא ישמעו אותי. הוא המשיך לדבר בפלאפון ואני לא הקשבתי לו, העברתי את עיניי על השולחן שלו והבטתי אחרי רמזים כדי להבין מי הוא . לא היה שם שמות או משהו כזה שיוביל אותי נגד מי אני עומדת אבל הייתה שם תמונה משפחתית, הוא, אשתו הבלונדינית שמנשקת אותו ליד השפה, הילד הקטן שלו שישב על הכתפיים שלו והתינוק שאשתו החזיקה בידה. זה יכול להיות חתיכת איום אם הוא לא יסכים לספר לי איפה רוזלין ורקס.
הורדתי את כובע הצמר ואת משקפי הסקי שהיו על פני, כול החום הזה גרם לי להיחנק מבפנים.
"כן מה אני יכול לעזור לך?" הוא החזיר את השפורפרת הלבנה למקומה והסתובב אלי.
"יש לך משפחה יפיפיה." אמרתי בעודי מחזיקה את התמונה בידי, המנהל פער את עיניו וקפץ מהכיסא בעודו מתנשם במהירות.
"לוסיאן גולדינג." אני רואה שג'קסון עדכן אותי שיום אחד אני יופיע פה, לא סתם המפעל הזה נראה כמו אזור חמישים ואחת, כולו מאובזר באבטחה כפולה עם מצלמות אבטחה, גדר חשמלית ושומרים שעובדים במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
"כן, אז ככה תחשוב טוב לפני זה עם מי אתה באמת רוצה להתעסק. עם ג'קסון או איתי אחרי שג'קסון ניסה להרוג אותי." דפקתי בעדינות את תמונת המשפחה על השולחן, מרמזת על כך שכדי לא לא לעצבן אותי.
"הוא יהרוג אותי, הוא יהרוג את המשפחה שלי." הוא אמר, " אני חייב להודיע לו." הוא תפס את שפורפרת הטלפון אבל אני רק הבטתי בידו וגרמתי לו להעיף את השפורפרת מכף ידו, וכך הוא עשה. אולי הוא לא היה בדיוק מודע לכוח שלי אבל עכשיו הוא יודע מה אני יכולה לעשות.
"אני גם יכולה לעשות את זה, ואני לא יהסס לפגוע באף אחד מהמשפחה שלך. כי ג'קסון הרג את המשפחה שלי." אמרתי וסובבתי את התמונה לכיוונו, אם אני אצטרך אני באמת יוכל להרוג את המשפחה שלו, לא אכפת לי מאשתו או מהילדים שלו. הרגשות שגרמתי לעצמי להדחיק היו עוצרים אותי לולא הם עוד היו קיימים בגוף שלי, הם לא היו נותנים לי לאיים אפילו על הילדים שלו אבל עכשיו אני אפילו יכולה להרוג אותי בלי להרגיש שום חרטה.
"מה את צריכה?" הוא הפסיק להתווכח איתי.
"אני צריכה לראות את רוזלין ורקס גרין." המנהל נעמד על רגליו ולקח את המפתחות שהיו בכיס שלו ויצא מהחדר ואני בעקבותיו, טוב האמת שזה היה קל מידי. אף אחד לא עצר אותנו והמנהל לא נראה אחד שיעצור ויצעק שאני היא לוסיאן גולדינג. יותר אכפת לו מהמשפחה שלו מנאמנות ואני מכבדת את זה.
"אל תדאג בקשר לג'קסון, הוא גם ככה עומד למות היום." אמרתי אבל המנהל אפילו לא הסתובב אלי, משכתי בכתפי והלכתי אחריו בלי להוציא מילה.
בסופו של דבר גיליתי שהחדר הסודי שהם נמצאים בו נמצא מתחת לאדמה, אז לא משנה כמה פעמים הייתי מקיפה את המפעל הזה בשביל למצוא את החדר הסודי לעולם לא הייתי מוצאת אותו. הם החביאו אותו במקום שהוא לא גלוי לעין ויש בו קוד סודי ותוכנה לסריקת קרנית. רק המנהל היה יכול להיכנס לשם.
"הינה הם." אמר המנהל ואני התקדמתי בשביל להסתכל אל עבר שתי המכונות, בתוך שתי מכונות לבנות שכבו רוזלין ורקס, זאת הייתה אותה מכונה כמו שהיה במפעל של ג'קסון, החדרתי את מבטי אל עבר המכונה וחפשתי אחר הגרעין הפשוט של רקס, אני לא מבינה למה ג'קסון היה צריך להכניס את רוזלין למכונה שלוקחת כוחות אם היא בת אנוש. הגרעין היה ששוטט לו בגוף המכונה היה הגרעין של רקס ולקח לי שניה אחת בשביל להחדיר אותו לגוף שלו. שגוף המכונה היה ריק זה פתח את המכסים שלהם והעיר אותם, הסתובבתי אל עבר המנהל.
"תודה." הוא הנהן, "תשמור על המשפחה שלך, מישהו במעמד שלך יכול לעצבן הרבה אנשים. ואם תרצה אתה תמיד יכול לפנות אלי, אני יהרוג ללא רחמים כול מי שיאיים על המשפחה שלך." הוא הנהן בפעם השנייה והשפיל את מבטו.
"תודה ציידת." הוא ידע מי אני, אבל הוא התנהג כאילו הוא לא ידע.
רוזלין ורקס התעוררו והתיישבו, רוזלין הביטה מסביב וירדה מהמכונה. היא לא בדיוק פגעה בה אז לא הייתה לה את הסחרחורת שתקפה אותה באותו הרגע. לרקס לקח כמה רגעים בשביל לחזור לעמוד על הרגליים אבל הוא בסוף הצליח. הם הביטו מסביב עד שמבטם תקף אותי, הם חייכו ודמעות ירדו מעיניה הירוקות של רוזלין. אני לא בטוחה למה אני עוזרת להם, אני פשוט יודעת שאני צריכה להציל אותם, כאילו אני יודעת שרקס הוא אח של בלאד וג'ון אבל למה דווקא אני הייתי צריכה להישלח למשימה הזאת, לאבד את טרייסון, לאבד את האנושיות שלי ולאבד את הכוחות שלי שקבלתי אותם מחדש.
"לוסיאן, תודה לך." חבקה אותי רוזלין, לא חבקתי אותה בחזרה, זה לא התחשק לי, לא הרגשתי בפרץ האנרגיה הזה שיגרום אותי לחבק אותה בחזרה. הידיים שלי נשארו בכיסי מעיל השלג הכחול שלבשתי על גופי.
"מותק," אמר רקס ונגע בכתפה של רוזלין, " היא אבדה את האנושיות שלה." רוזלין הרפתה מגופי וצעדה לאחור בעודה מנגבת את הדמעות שלה , היא הביטה בי, היא הביטה בי בעיניים הירוקות שלה והיא נראתה מופתעת. הרמתי את הגבות בתהייה אבל ידעתי שאין לי את הזמן לשאול.
"אלוהים אדירים, מי עשה לך את זה?" היא שאלה.
"נגמר לנו הזמן, אנחנו צריכים ללכת." אמרתי ולא נתתי להם זמן לשאול אותי שאלות, הסתובבתי ועקבתי אחר המנהל שהצליח להוציא אותנו מהמפעל בלי שהשומרים האחרים ידעו שהיינו פה בכלל.

"הגיעה הזמן לחזור." אמרתי לרוזלין ולרקס שהורידו בדיוק את הבגדי השומרים שהם לבשו מעליהם, רוזלין לקחה נשימה עמוקה והנהנה. רקס הוריד את מעיל השלג מגופו ותפס את כף ידה. באמת יכולתי לראות את איך הוא דומה לג'ון ולבלאד. אולי הוא היה צעיר מהם אבל היה אפשר לראות דרך עיניו הכחולות והשיער החום שלו.
"את חוזרת איתנו?" שאל רקס אבל אני הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא," אמרתי והתחלתי ללכת לאחור "הנקמה הזאת שלכם, רק תהרגו אותו, תהרגו אותו לפני שהוא יהרוג מישהו בארמון." אמרתי והסתכלתי אל השמיים, ראיתי את סמית' מרחף מלמעלה ומגיע אלי.
הוא הצביע עליהם "לקחת אותם לארמון?" הנהנתי.
"הכי מהר שאפשר." לחשתי לעברו והורדתי את ראשי לרוזלין ורקס "אני פורשת ממשחק המוות הזה, שתהיה לכם נקמה מתוקה ומושלמת." וכך הם נעלמו מעיניי.
את העבודה שלי , אני סיימתי.