אין לי כלום…

אין לי כלום.
באמת.. אין לי כלום בראש.
זה כאילו נחסמתי, כל מה שאני שומעת זה המוזיקה מהטלוויזיה.
אין לי מחשבות, דעות, רגשות.. כלום.
זה קצת מתסכל האמתי.
אבל אולי זה טוב, עדיף מאשר מחשבות עצובות לא?
אני מרגישה את זה נוטף, את המחשבות
מילולית.. אני באמת מרגישה את זה בראש שלי
כל מיני מילים שרוצות להאמר.. ציורים במוח שלי.
החומה הזאת נסדקת, זו בחירה שלי אם לתת לה להשבר.
אני באמת רוצה שהיא תישבר?..
רק עוד קצת, עוד טיפ טיפה.
למצות את ההרגשה.. מי יודע עוד כמה זמן היא תבוא שוב?

החומה נשברה.
לא הרגשתי אותה נשברת.
רק הרגשתי את הזכרונות מציפים אותי והתמונות רצות בראשי.
אני יודעת את הבעיות שלי, אני מודעת לכולן.
אבל אני לא עושה שום דבר בנוגע להן.
למה? זה מהביישנות? זה מהעצלנות? באמת לא אכפת לי? באמת אין לי כוח?
למה אני לא עושה כלום?
קבלתי הכל.
ואני אסירת תודה על זה.
בראש.
למה אני לא פועלת? למה אני לא לומדת? למה אני לא אוהבת? למה אני לא מתאמצת??
למה?
אין לי כלום.