בכל מקום באף מקום – פרק 4

בוקר כעת, אני לאט לאט מאבד זמן עם האיבוד של הנשמה בתוכי.
בכל פעם שחלק מנשמתי נעלמת, ככה הזמן… מחליק ובורח מבין אצבעותיי.
כמו בכל בוקר מקולל מאז, אני מוצא את עצמי באותו הרחוב הסואן, חוצה את הכביש העמוס באור הירוק להולכי רגל.
היום, לא כמו אמש, פניי מועדות אל בית הקפה הקבוע בוא אני סועד מידי בוקר, במשך השנים האחרונות… מאז היא.
לוגו בית הקפה כבר מופיע בעיניי, שלט כחול בוהק התופס את תשומת ליבי, בבליל הצבעים המופיע מולי.
אני סופר את הצעדים, כמעט 22 עד שאני חוצה את הסף אל תוך בית הקפה ופעמון קטן מצלצל, מודיע שלקוח חדש נכנס.
אני הולך בדרך מוכרת אל השולחן הקבוע בו אני יושב.
תמיד השולחן הזה ריק.
כאילו הוא שמור רק בשבילי… רק בשבילה.
אני מתיישב בכסא הימני, תמיד אני מתיישב בכיסא הזה.
ובכיסא שמולי היא אמורה לשבת.
המלצרית המוכרת באה לעברי, ״בוקר טוב ניקולאוס, מה שלומך הבוקר?״ היא שואלת בחיוך המתוק שלה, בחיוך המפלרטט שלה.
״מעולה אהובה, תביאי לי בבקשה קפה שחור חזק״ אני מחייך לעברה חיוך מזויף, חיוך שמשתדל להיות כל כך נחמד.
אבל לחיוך מזויף קשה להסתיר את המציאות הפגומה שבה אני חי כבר במשך כמה שנים ספורות.
היא מחייכת אלי ונעלמת להביא את הזמנתי.
אני מביט מבעד לחלון בית הקפה הגדול, המשתרע על כל הקיר כולו.
אנשים עוברים ושבים ברחוב, וזה מחזיר אותי לאותם המחשבות.
שלכל אדם יש חיים משלו, אולי אהבה, משפחה, חברים.
שאם הוא יום אחד יעלם, אז יהיה מישהו בעולם הזה שיחפש אותו, שלא יאבד תקווה.
לא מהר כל כך.
לא כמוני.
אני וויתרתי, כל כך ממזמן, שהדבר היחיד שאני עושה זה לצאת למרדפי שווא.
אחרי בחורה, כל כך דומה… אבל בעצם שונה.
המלצרית מניחה את הקפה על השולחן בקול נקישה שקטה.
״בבקשה״ היא מחייכת חיוך מתוק ודביק, שפתייה מרוחות באודם ורדרד-כתמתם.
אני מעיף מבט מהיר לפני שהיא נעלמת מעיניי, ׳פלסיטס׳ שמה.
שנתיים שאני נמצא כאן בכל בוקר, שנתיים שלא היה לי מושג מי זאת המלצרית שמשרתת אותי בקביעות.
לגמתי במהירות מהקפה השחור החזק, הגרגירים עם המים החמים שוטפים את גרוני במרקם חמים.
הקפאין שוטף את הלב השיכור שלי.