לכוד

"אני לא מבינה מה הבעיה שלך." היא אמרה, אך לא מביטה בי, כאילו אין לה זמן בשביל זה, בשבילי.
"הבעיה שלי, היא שאת לא מציבה כללים." אני אומר, כמעט צועק, לעזאזל, זה נשמע הרבה יותר טוב בראש שלי.
"אני לא רואה את הבעיה." היא אומרת, ומביטה על הצמח מולה, היא תמיד הייתה טובה עם צמחים, היא יכלה להקים אותם לתחייה אפילו לאחר שמתו, אבל עם אנשים, ובכן, אנשים היו הנקודה החלשה שלה, מעולם לא היה לה מספיק זמן או כוח עבורנו, צמחים היו פשוטים יותר, כך היא אמרה לי פעם.
"כל החברות הקודמות שלי הציבו לי כללים, מה גורם לך להיות שונה מהן?" אני לא מתלונן על כך, לא בדיוק, אני פשוט לא בטוחה איפה אני עומד ביחס אליה.
"העובדה שאני לא מתכוונת להיות אחת מהן," היא אומרת בהיסח דעת, זורקת לעברי מבט מהיר ומהוסס. "אני לא מתכוונת להיות אחת מרבות, אני מתכוונת להיות האחת והיחידה." היא הוסיפה, קולה בטוח בדיוק כפי שהיה במהלך כל השיחה הזו, אך הדרך בה היא מטפלת בצמחים היא מוסחת, כאילו היא לא בטוחה מה עליה לעשות.
"ומה בהצבת כללים גורם לך להיות בדיוק כמוהן?" אני חושב שאני משתגע, והכול בגלל שהיא לא מוכנה להיות כמו כל שאר הבנות שיצאתי איתן, אבל מה שהיא לא יודעת זה, שאני כרוך אחריה כמו שלא הייתי אחרי אף אחת אחרת.
"זוכר כשרק נפגשנו, והייתי טיפשה מספיק בשביל לשאול אם אנחנו ביחד?" היא שאלה, עיניה מסתכלות עליי, לא, לא עליי, דרכי. "ואתה אמרת לי שאתה מקווה שלא?" היא המשיכה, וליבי נקמץ מכמה שהייתי אידיוט.
"כן, אבל את לא לקחת את זה ללב, פשוט שאלת למה." אני ממשיך, ומחייך נזכר בתקופה בה לא ידעתי שלא רק נסיים ביחד, אלא שהיא תגנוב את ליבי ממש מתחת לאפי, עם הידיים העדינות שלה, והאמונה שדבר לא מת, לפחות עד שאנחנו שוכחים אותו.
"ואתה ענית שבגלל כל חוקים והאיסורים אתה מרגיש לכוד, ולא יכול לסבול להיות עם אף אחת." היא ענתה, קולה רגוע, והיא שוב מצאה את השקט הנפשי שלה.
"מתי תביני שאת לא אחת מהן?" אני פחות או יותר צועק את השאלה עליה.
"בגלל שאני יודעת יודעת שאתה רוצה שנאי אהיה אחת מהן, בגלל שאתה רק מחפש סיבה להיפתר ממני!" היא צועקת, מאבדת את קור רוחה ואני פשוט בוהה בה, לא מבין מה היא אומרת.
"איך את יכולה להגיד דבר כזה?" אני שואל, לא מאמין שזה מה שהיא חושבת שאני רוצה.
אני מתקרב אליה, ומניח את ידי על לחייה, ומוחה דמעות מלחייה, אני לא יכול לגרום לעצמי להבין שאני גרמתי להן לרדת, שאני האשם בכך שהיא בוכה.
"אני אוהב אותך, ואני לעולם לא אפגע בך." אני אומר ומחבק אותה, אני כל-כך קרוב אליה, אך אני יודע שהיא כל-כך רחוקה ממני.
"אז מה הקטע עם הכללים?" היא ממלמלת, קולה כמעט ואינו נשמע.
"את פשוט גורמת לי להרגיש כל-כך לא בטוח, כאילו מילה אחת ממך יכולה לגרום לכל עולמי להתמוטט." אני אומר, ומביט אל תוך עיניה, מרגיש כאילו אם הרגע יהרוס, לא נוכל לתקן את זה לעולם.
"חשבתי שכללים, יגרמו לי להרגיש כאילו הרגליים שלי נעוצות בקרקע, אבל הבנתי משהו." אני אומר, מתמהמה, בשביל ליצר מתח.
"הבנתי שאת הקרקע שלי, הבנתי שבלעדייך, אני אתעופף כמו בלון, ובסוף פשוט אעלם, אאבד הכל ואפילו את עצמי." אני אומר, מהורהר מעט, כאילו אני עדיין לא כל-כך בטוח שהייתי צריך להגיד את זה.
"אז את מוכנה להישאר?" אני שואל." את מוכנה להיות הקרקע המוצקה שלי?"