העיר השחורה – 6

"אולגה! איזו הפתעה נהדרת, לא ציפיתי לראותך כאן! שבי, שבי." אמרה אלמה כשראתה את אולגה נכנסת בדלתה מתכת הכבדה אל תוך מחסן האוצרות של העיר. מהצד השני של החדר הגדול, התכופפה אלמה ודפקה קלות על קיר העץ הישן ודלת נפתחה. "את זוכרת את הכריות האלה, נכון?"
אולגה התבוננה בכל החדר. ערימות של דברים קסומים, מטבעות זהב, תקרה גבוהה שתלויות ממנה נברשות נרות, הכל בדיוק כפי שזכרה מאז שהיתה קטנה.
"ברור," ענתה לה אולגה והתקדמה במהירות אליה, "אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול."

"אני אחזור מהר, אני רק לוקחת פמוט אחד קטן וחוזרת טוב? רק תחכי בחוץ!" אמה של אולגה, מירה, נכנסה במהירות אל תוך החדר הגדול ושמלתה הלבנה החיורת והקיצית מתנופפת אחריה. הפקעת העגולה והחומה לא התפרקה למרות הנמרצות שלה ולמרות שהיתה רופפת. אולגה, שהיתה אז רק בת שתיים-עשרה, הסתקרנה ונכנסה לחדר אחריה. היא איבדה את אמה מאחורי ערימות הזהב הגדולות, לכן בהתה בחלל החדר, מנסה לראות אם משהו מושך לה את העין. היא הסתובבה בחדר באיטיות, מנסה להבין מדוע אמה כל-כך פחדה שבתה הקטנה תיכנס לשם. היא הסתובבה בערימות של זהב, מידי פעם טיפסה עליהן עד שראתה שרשרת זהב עם תליון של פגאסוס תלוי עליו.
אולגה רצה אליו, תפסה אותו, וענדה אותו. ברגע שאולגה עזבה את התליון לצנוח על צווארה אישה הנראת בת גילה של אמה, בעלת שיערבצבע בלונדיני-חרדל, עיניים חומות, אוזניים מחודדות וכתר זהב תלוי על מצחה. היא נעלה סנדלים פתוחות שמתפתלות עד לברך בפיתולים המזכירים נחש, וקצת מעל ברכה הימנית קעקוע המדומה לצמיד כתמתם-אדמדמם. גם הוא הזכיר נחש. ואם כבר מדברים על נחשים, ידיה החזיקו נחש ירוק ארוך וכבד, בעל סימנים חומים-כתומים, עיניים צהבהבות ולשון ארוכה וחדה.
"מי מעז לגנוב משומרת האוצרות את!" נחשה ליחשש משהו אל תןך אוזנה, "אני יודעת, גריקנהוט, לא אעבור על זה בשתיקה." תליונה האדום שנח על צווארה פעם וזהר וברק אדום יצא ממנו ופגע באולגה המסכנה שקפאה.
"מה את רוצה ממני?" צעקה אולגה.
"שתחזירי לי את מה שנבת!"
"זה לא שלך! זה של המלך!"
"אבל אני השומרת, ואם לא תתני זאת, אקח זאת בכוח."
"לא בבקשה!" אמה של אולגה צעקה אליה, "עזבי אותה, בבקשה! אעשה הכל!"
"עוד גנבת, מה?" לחשה אל נחשה, גריקנהוט. היא זרקה אותו אל האוייר והוא גדל וגדל והפך לענק. הוא סגר על ערימת האוצרות שעמדה בראשה אמה של אולגה. "בסדר, אוותר לה, אבל מה אעשה לך?"
"אני אעשה הכל כדי שילדתי תחיה! אפילו להיכנס אל תוך תליון!"
"אם כך, זה מה שיקרה." האישה שלפה תליון אזמרגד באקראיות מתוך ערימה, ולחשה:
"הגשיי-לורמניוט." אמה של אולגה התעטפה בערפל ירוק שנכנס במהרה אל תוך אבן החן.
"אני מצטערת ילדתי, אבל זו חובתי, לעצור גנבים. עשיתי לאמך טובה, היא אל באמת כלואה בתוך תליון, העברתי אותה לממלכה אחרת!"
באותו יום התחברו השניים ואולגה רקמה להן את הכריות שעליהן ישבו.

"אלמה, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלה אולגה את אלמה, שלא השתנתה בכלל. טוב, היא בת אלמוות.
"בטח יקירתי." ענתה לה אלמה בזמן שמזגה נוזל עינברי מבקבוק מלא אבק אל תוך שני כוסות בדולח גדולות.
"תודה." אמרה כשהושיטה לה אלסה כוס מלאה עד חצייה, "הממלכה האחרת, שאמא שלי עברה אליה, מה היא בדיוק?"
"אני לא יודעת, עשיתי כישוף מעבר. אני אל יכולה אף-פעם לדעת לאן זה יקח אותי. ואולי היא עדיין פה, בעיר, רק לא ראית אותה, את יודעת העיר עצומה."
"תודה אלמה." חייכה אליה והתיישבה על הכריות. היא נגעה בתליון הזהב של הפגאסוס שאישרה לה לקחת אלמה.
"אז, למה באת לפה?"
"מה זאת אומרת?"
"את הרי אף פעם אל באה לפה סתם כדי לבקר את חברתך, שומרת האוצרות. פעם זה היה שרשרת, פעם בקבוק בדולח ששומר בתוכו כישוף, ספרי לי."
"טוב, האמת היא, ש… אני מרגישה שוולטר לא אוהב אותי יותר. אני רוצה את שומר הלבבות."
"אני מצטערת." אמרה אלסה מזועזעת, "תצטרכי להילחם כמו כולם בשביל זה."
"אלמה, בבקשה, רק הפעם!"
"לא!"
"נו תעזביא ת זה כבר! ככה עושים זאת." קולה של קלריס נשמע מבעד לדלת המתכת הגדולה.
"מה הן עושות כאן?" שאלה אלמה את אולגה.
"לא יודעת." הסחת דעת מושלמת. אלמה דפקה שוב עך הקיר והכניסה לשם את הכריות, הבקבוק והכוסות.
"נסיים זאת בפעם אחרת, ואולגה…"
"בסדר." אולגה תפסה במבטה את לוכד הלבבות. גביע עשוי אבן אודם שאם ישתה ממנו אהוב ליבו של מישהו, את דמו, יתאהב בו ישר. הדלת נפתחה.
"הן עדיין השליטות!"
"אני אהיה עדינה!"
אולגה רצה אל עבר הגביע בזמן שאלמה התעסקה בשתי הבנות.
"מצטערת בנות, כל הזמן אני אכפתית, אבל עכשיו… אתן הדרך שלי החוצה. עם לוכד הלבבות."