סיפור על מלאכים ושדים: פרק ג’

אני טובעת.
אני מרגישה כאילו המים מתחילים לסגור עליי, ואני לא יכולה לברוח מהם, אני לא יכולה לצאת לשאוף אוויר אפילו לרגע.
אני לא יודעת למה, אבל המצב הזה מזכיר לי משהו אחר, מין זיכרון חמוץ-מתוק כזה.
הוא מזכיר לי כאשר אבי ניסה ללמד אותי לשחות,וכאשר הצליח השביע אותי לעולם לא לשכוח, זה אחד הזיכרונות הכי מתוקים שאני זוכרת, אבל אתם בטח תוהים מה חמוץ בו, ובכן, העובדה שאבי טבע זמן לא רב לאחר מכן, די הורסת את המתיקות שלו.
אני לא בטוחה כמה זמן אני טובעת, יכול להיות שדקה או שתיים, יכול להיות שאני טובעת כבר נצח ואני פשוט לא מודעת לכך.
"יקירתי." קול מזמר באוזני, אך אני לא רוצה להקשיב לו, אני רוצה להמשיך לטבוע, זה גורם לי להיות שלווה בצורה כל-כך מדהימה, בשלווה שלא הרגשתי כבר שנים, ואולי אפילו מעולם לא הרגשתי.
"קמילה." קול לחש אל תוך אוזני, כל-כך קרוב, אבל לא בסביבתי.
"קמיל." הקול חתך לפתע את הדממה, לא שקט כמו לפני כן, הוא היה תקיף וחסר סבלנות, כמו מבוגר המצווה על ילד.
לא רציתי לדבר, ידעתי שזה יהרוס את כל זה, שזה יהרוס את השלווה, אך הייתי חייבת.
"לא." אמרתי ולפתע אני מתנשפת ויורקת מים, לפתע כל העולם מתהפך, והמים לא משרים שלווה יותר, הם גורמים למוות, למותי.
"פיקחי את עינייך, קמילה." אני לא יכולה לפקוח את עיניי, משום שכאשר אני פוקח את עיניי, כל שאני רואה הוא את ריסיי הרטובים, ושום דבר מעבר לכך.
אני לא יודעת מה אעשה עכשיו, אני צריכה לפקוח את עיניי, אני חייבת, אני לא בטוחה למה, אבל אני צריכה, אבל כאשר אני פוקחת אותן אין שם דבר, לא, רגע, יש שם משהו, נקודה קטנה, של אור, רגע, היא זזה וגדלה.
אני מנסה לעצום את עיניי, להתעלם מן נקודת האור ההיא, אבל מאוחר מידי, משום שמרגע שפקחתי אותן, כבר לא יכולתי לעצום אותן, לפחות לא עד אשר אראה מהו אותו כדור של אור, הוא יכול להיות שער לעולם הבא, או שער בחזרה לעולם הקודם.
בסופו של דבר, מתברר שזה לא שער ולא שום דבר, האור, היה פשוט פתח לצרות, צרות גדולות עם עיניים חומות אנושיות להפליא.