דם ערפדים I הפיצול I פרק ראשון

פרק I
נקודת מבט וויקטור, ראש מועצת הערפדים במחוז בלאדין.
1984
"המחוז המקביל לנו מתרבה.. מתרבה במהירות ואפילו נהיה חזק יותר מאיתנו. בקרוב הוא יהרוס את כול המחוז ואז הוא ישלוט על כול הארץ מונטרן. עלינו להיות מוכנים. תנו לי רעיונות.." אמרתי ברצינות והשקפתי דרך חלוני על מחוז בלאדין,
"זה לא כזה פשוט, אבל אפשר בעזרת הנשקים שיש לנו לחסל את כול המחוז הזה.." הציע שר המלחמה, נדתי בראשי "גם אם נצליח, זה יגרום למרד בקרב הערפדים במחוז בלאדין. אנחנו צריכים רעיון אחר, משהו שלא יהרוג אותם אבל ירגיע את התרבות שלהם." הסברתי,
"אולי נעביד אותם בפרך?" הציע שר החקלאות, שוב נדתי בראשי לשלילה.
"אולי נהרוג אותך?" הסתובבתי מיד לעבר השולחן, נער קטן נעמד מולי במרחק של 5 מטרים בן 17 לערכתי,
"אתה אמרת את זה?!" צעקתי,
"הבעיה שלך זה שאתה לא חושב רחוק, אתה רוצה להפסיק את ההתרבות שלהם אבל אתה נותן להם שפע של דם ומזון שעליו יוכלו להתבסס, עלייך להיות אכזרי. כי יש חוק שאומר תאכל או שיאכלו אותך." הוא אמר ועיניו השתנו לאדומות,
"ואני יהיה זה שיאכל אותך.." הוא אמר בקול צרוד, הוא רץ במהירות לעברי, שר המלחמה חשף את שיניו לעברו אבל הנער לא נרתע, להפך, הוא הרג אותו בעזרת מכה במצח ששברה לו את המפרקת..
כול שאר השרים ברחו במהירות והשאירו אותי איתו, אפילו השומרים אבל הסתתרו.
"אתה ילד קטן, מול ראש מועצת הערפדים, החזק מכולם ואתה חושב שתביס אותי?!" צעקתי לעברו, שיערו השחור כלילה זז מעט בזכות הצעקה שלי. עיניו המשיכו להיות אדומות,
"אז אם אתה חושב ככה, למה אתה מפחד?" הנער היה חכם להפליא,
"אני לא מפחד.." אמרתי,
"אני יאמר לך איך ניהלתי את המחוז כאשר אני יתקשר איתך מעולם המתים" הוא אמר באומץ ושלף את החרב שלי מחגורה ונעץ אותה בליבי, נאנקתי מכאב.
"מקודם שטפתי את הידיים שלי בחומר הזה שאתם קוראים לו מים קדושים? כן זה. מעניין מה תהיה התגובה אם אני אגע בך.." הוא חייך באכזריות,
"מה אתה?" שאלתי חלושות, "אתה הרי לא ערפד אם הצלחת לגעת במים הקדושים.." הוספתי,
"בוא נגיד שאני יהיה זה שיביא למותך." הוא נגע בלחי שלי באותו רגע הרגשתי כאילו שורפים אותי מבפנים.
"אההה" צעקתי מכאב והתמוטטתי על הרצפה.
"אני לא הורג אותך, אני אענה אותך במשך השנים הבאות, כי אני אזדקק לך במשהו ביום מן הימים.." הוא אמר, הוא אחז בזרועי שחלה להישרף לאט לאט, ונגע בקיר, לפתע נפתח פתח סודי שלא ידעתי עליו כלל. היה שם תא כלא אחד, הוא זרק אותי לבפנים ונעל.
"מה אתה הולך לעשות?" שאלתי חלושות,
"אני יהיה הראש מועצת הערפדים עכשיו, זה החוק לא? אם אני הורג את השולט על המחוז אני נהפך להיות כזה.." הוא צחק צחוק מרושע,
"ומה אתה הולך לעשות שתהיה בתפקיד הזה?" השתעלתי,
"להתעלל במחוז השני, שמשם יגיע האחד שיכול להפיל אותי. אני הולך להתעלל בהם ולהביא להם טיפה אחת של דם לכול אחד ואחרי שאגמור לא אביא להם יותר דם או מזון במשך שנה שלמה." הוא חייך והתקרב אליו, הוא הוציא את טבעת האור מהאצבע השלישית שלי ואמר,
"להתראות ויקטור.." והלך משם. משאיר אותי מיוזע ונאנק מכאבים.

נקודת מבט פנרון
עזבתי את החדר הסודי בו הנחתי את ויקטור ונעלתי את הדלת מחדש, העברתי את ידי בשערותיי במהירות וצעדתי באיטיות לעבר הדלת כניסה לחדר הישיבות, פתחתי אותו וצעדתי במסדרון הארוך והלבן.
"אני חיסלתי את ויקטור. לפי חוק הדם, פיסקה 8 ואני מצוטט 'אם ראש המחוז בלאדין, נרצח, רוצחו יחליף את מקומו. אם הוא ייהרג, אחד מקרובי משפחתו שיש לו קשר דמי לראש המחוז יוכל להחליף אותו.' משמע שאני רצחתי אותו. ואני מנהיג עכשיו את המחוז בלאדין. כול דבר שתעשו יהיה בהסכמתי המלאה, כול מי שינסה לעצור בעדי או להתנגד ימצא את עצמו מת בתא עלוב." דיברתי ליועצת החדשה שלי, היא הייתה בעלת שיער בלנודיני קצרצר ועיניים זהובות. היא לבשה חולצה לבשה שמעליה ג'קט כחול בהיר, היא הביטה בי בפחד בדיוק כמו שרציתי שיהיה.
"אני רוצה לדבר אל העם שלי עכשיו!" פקדתי,
"וכך יהיה אדוני." היא קדה קידה קצרצרה ומיד מיהרה ללכת. הבטתי מבט חד וקולע בשר הביטחון, הוא היה קירח בעל כמה שערות אפרפרות, עיניים חומות וקטנות, אף סולידי, ושפתיים דקיקות. הוא לא הביט בי באיום כלל, להפך, הוא דווקא חייך חצי חיוך ופלט נחירה קטנטנה שגרמה לי להתעצבן.
"מה מצחיק אותך?!" צעקתי, -"אתה צריך הוכחה לכך שרצחת את ויקטור, עד אז אתה סתם נער שחושב את עצמו יותר מדיי." כיווצתי את אצבעותיי בזעם, והוצאתי מתוך הכיס שלי את טבעת האור של ויקטור,
"מרוצה?" חייכתי חיוך מרושע, הוא החל להזיע ואפילו לגמגם,
"אני.. אני מצטער אדוני." הוא מיד השתחווה והשתטח על הרצפה, פסעתי לעברו באיטיות. "אמור לי מה שמך.." התכופפתי, "אדוני.." הוא התחנן וכמה שאני אהבתי את זה..
"אמור לי מה שמך!!" צעקתי והוא פלט צרחה קטנה, "לנגרין, לנגרין ווטק אדוני.."
"קום." אמרתי לו,
"מה?.." הוא שאל בפחד, -"לא הייתי ברור? קום!" הוא התרומם מהרצפה ונעמד מולי, לקחתי נשימה עמוקה ושברתי לו את המפרקת צליל 'קאנק' נשמע מצווארו והוא נחת על הרצפה.
"מה עם הדיבור שלי אל העם?" שפשפתי את ידיי זו בזו כדי לנקות את הזיעה הדביקה שעברה בראשו.
"מגעיל.." סיננתי בשקט.
"הדיבור אל העם יתרחש בעוד כמה דקות אדוני" היועצת אמרה במהירות והנהנתי לחיוב.
"יופי.."

המבטים שנישאו אליי היו טיפה מלחיצים, של הערפדים בעלי בגדי הלבוש השונים שהיו נראים כבר חסרי סבלנות, כמוני. .."אז בלי מילים מיותרות, קבלו את המנהיג החדש שלכם.. פנרון לודיאוס השלישי!" קריאה נשמעה ונכנסתי בחיוך רחב שיניים אל תוך המרפסת שהשקיפה על העם כולו, מיד לאחר שנפסקו הכפיים התחלתי לדבר.
"שלום לכם, אזרחי מחוז בלאדין היקרים. היום, העיניים שלנו נשאים אל העתיד. העתיד שבו ויקטור זיכרונו לברכה, רצה למנוע. בעצם מה מפריד בינינו לבין מחוז וינרין? מלבד החומה הגדולה שהבנאים המוכשרים שלנו בנו אין דבר, זאת אומרת שברגע שוינרים ירצו הם יתקפו ואין שום ספק שהעם הזה הוא גדול במספר תושביו.
אני מציע את הדבר הבא, אנחנו נספק להם אספקה של טיפה אחת של דם בשנה לכול תושב הם היו צמאים וחסרי כוח. וברגע הזה הם יפסיקו להתרבות ולנו יהיה את הכוח לשלוט מחדש בארצנו.
כול מי שיתנגד לפעולה הבאה שיצפה למה שקרה לשר הביטחון לנגרין.." אמרתי וסימנתי ליועצת להביא לי את ראשו החרות. קולות תדהמה ופחד נשאו ברחבי המחוז.
"התנגדות לא באה בחשבון במחוז החדש שלנו.. האם זה ברור?!" צעקתי וכול הראשים הנהנו לחיוב באותו הזמן.
"אז בואו נתחיל.."