נעלם (קטע שכתבתי לסיפור שלי)

אם אתם תוהים, אז זה קשור לפאנפיקים שכתבתי על הסיפור שלי ("אני אוהבת אותך" ו"מסיבת התחפושות)

"היום אני אמצא את התשובה." הוא אמר לי בדיוק לפני שיצא מהבית כמו בכל יום בשביל לברר עוד דברים שלא הבנתי. כל יום הוא יוצא. תמיד אומר לי שלא אצטרך להמשיך לחיות עם סימן שאלה מעל הראש, אבל האמת היא שעבר כל כך הרבה זמן שכבר בכלל לא היה לי אכפת. אבל לו היה. החיפושים שלו אחרי התשובה לשאלה שהוא אינו מוכן להסביר לי מה היא, עדיין, עומדים להגיע לקיצם סוף כל סוף. ככה הוא אמר.
"אתה לא צריך לדאוג, אח קטן, כשאני אחזור נוכל להמשיך לחיות כרגיל, כפי שעשינו קודם." הוא סגר את הדלת כשאני עוד לבוש בפיג'מה שלי, ערני לגמרי בגלל כל הראש שהוא רגיל לעשות לפני כל יציאה, ותוהה האם הן קשורות אליו יותר מאשר אלי, הרי כמו שאמרתי, אני כבר התרגלתי.
נאנחתי לעצמי והסתכלתי על החתול השמנמן שהביט בי בעיניים גדולות והבעתו המרוממת כהרגלו, ומוציא יללה קטנה מפיו שגורמת לי לחייך רגע לפני שאני חוזר לחדרי ונשפך על סדיני המיטה לדקה או שתיים, מעין רגע של קבלת העובדה שעוד רגע אני צריך לצאת לבית הספר.
אז התלבשתי, ארגנתי את התיק ויצאתי מהבית לקראת עוד יום מייאש.

השעה הייתה שתיים וארבעים בצהריים. חזרתי הביתה ופתחתי את הדלת בהתרגשות. ציפיתי לראות אותו יושב בסלון ומחכה לי בשביל שאשמע את הבשורה המשמחת, אבל-
הסלון היה ריק. שקט.
בדקתי גם בשאר החדרים, כדי לוודא שאני רואה נכון. הוא לא היה בשום מקום.
"איפה הוא?" עמדתי בפתח חדרו, ופניתי אל החתול, שרק החזיר לי את אותו מבט תמים, כהרגלו.
הוא בטח יחזור מאוחר יותר, חשבתי לעצמי.
בינתיים ניסיתי להעסיק את עצמי. הדלקתי את הטלויזיה. קראתי עיתון. הסתכלתי על השמיים כשאני שוכב על הדשא בחצר האחורית. אפילו עשיתי שיעורים במתמטיקה. וכל הזמן הזה, כל רגע פעוט הרמתי את ראשי לכיוון הדלת בתקווה שאתפוס אותו נכנס אל הבית סוף כל סוף. אבל זה לא קרה.
שכבתי על הספה ובהיתי בתקרה. החתול גרגר בכל פעם שהעביר את פרוותו על הזרוע שלי, שנתלתה עליה וכמעט נגעה ברצפה.
לפתע דפיקה בדלת.
קפצתי ממקומי ופתחתי את הדלת בתקווה גדולה. הילדים הקטנים שמכרו עוגיות שאלו אותי אם אני מעוניין. הסכמתי, כי בכל זאת לא היה לי נעים. הם נופפו לי לשלום ועברו לבית הבא לאחר ששילמתי להם.
זרקתי את קופסת העוגיות על השולחן במטבח והתיישבתי על הכסא. בהיתי בה. בסופו של דבר פתחתי אותה והתחלתי לאכול. בכלל לא שמתי לב שנרדמתי. הבנתי את זה רק כשהתעוררתי לבסוף, וראיתי מבעד לחלון שכבר הגיע הלילה.
הוא עדיין לא חזר.
אכלתי ארוחת ערב לבד. נשכבתי על המיטה שלי ונרדמתי שוב, עד הבוקר.
הייתי היחיד שהיה בבית, מלבד החתול, שהפעם כבר ניסה לעודד אותי איכשהו כששם לב.
עברו יומיים. עבר שבוע. עברו שבועיים. חודש. שלושה חודשים. שנה שלמה. והוא עדיין לא חזר.
אחרי השבוע השני כבר הפסקתי לקוות. התרגלתי למצב החדש. התרגלתי לזה שהוא לא מתכוון לחזור.
אז יום אחד שמתי לב לתמונה של שנינו שהייתה מונחת על השידה שבסלון. הסתכלתי עליה והרגשתי איך הלב שלי נצבט והעיניים שלי מתחילות להירטב. ניסיתי לעצור את ההרגשה הזאת, אבל לא יכולתי. העברתי את ידי על דמותו שבתמונה.
זרקתי אותה על הקיר בכל כוחי. המסגרת נשברה ומגן הזכוכית הדק שלה התנפץ לרסיסים. קרסתי על רגליי והתפרצתי בבכי כמו שמעולם לא קרה לי. הסתרתי את פניי עם ידי. הרגשתי את החתול מטפס עלי, וכאילו מנסה לנחם אותי בזמן המשבר.
שוב לא ראיתי אותו יותר. הוא הלך לתמיד.
"אני שונא אותך, נאבין." זה מה שהלב שלי אומר.