גן העדן האבוד – פרק 14

אז האינטרנט שלי החליט שהוא לא עובד…אז אני מנסה לעלות את הפרק דרך הטלפון.

גן העדן האבוד – פרק 14:

היא עמדה שם בחלוק לבן, שיערה שחור דהוי ועיניה ירוקות, גופה מצופה קמטים ובמקום להיראות כמו נערה בת שבע-עשרה, נראתה בת חמישים. גופה רעד, ידיה הזיעו, היא הצליחה, הם הצליחו. ״קיילס?״ נשמע קולו של שון באוזניה.
״אני בפנים״ ענתה באנחה בעודה מסתכלת סביב. ״את רואה אותם?״ שאל.
היא הייתה מאוד לחוצה והתקשתה להסדיר את נשימתה, היא נעה לכל עבר בתקווה למצוא אחר מריאן וצ׳ילי, אך מסביב רק קירות לבנים, חדרים מלאי מכונות ומבחנות.
״שלילי.״ מלמלה בשקט. האנשים הזרים לה שבחדר, לא התייחסו אליה יותר מדי. כל אחד התעסק בעניינו ורק דממה שררה בתוך החדר כמו בחדר המתים.
״תחפשי לי ולסטף חלוק ולאחר מכן תכניסי אותנו, תמצאי דרך מקורית.״ גיחך. היה לו קל לצחוק מהצד, הוא עוד לא היה בתוך המבוך הנוראי. היא חיפשה סביב אחר בגדי מעבדה, למרבה המזל, בכל חדר היה ארון עם חלוקים ומדי עבודה. בעוד שכולם עסוקים בשלהם, היא תפסה בחלוקים וניגשה אל הדלת השחורה שרק כמה דקות לפני, נכנסה דרכה. מתוך כיסה הוציאה כרטיס עובד והעבירה במכשיר המוצמד לדלת. ברגע שהמכשיר קרא את פרטי העובד, נורה כחולה נדלקה והדלת נפתחה. הם כבר חיכו שם.
״זאת אני.״ מיהרה להרגיע אותם לפני שילחצו.
״את מהירה״ חייך סטף בעודו לוקח את החלוק שהושיטה להם.
״אני מקווה שיש לכם תוכנית.״ לחשה במבט אבוד. שון טפח לה על הכתף ונכנס פנימה, ״התוכנית הכי טובה היא לאלטר״ מלמל בפשטות. הוא לא עודד במיוחד ואף הלחיץ אותה עוד יותר.
״ויקטוריה!״ קול זר נשמע מאחוריהם ואלה קפאו במקומם.
קיילס הסתובבה בהיסוס אל כיוון אותה הדמות, ״מי אלה?״ תהה הגבר הנמוך שנעמד ממולה ובחן את שני הצעירים. היא חיפשה אחר תשובה הגיונית שתוכל להתאים ולא היה לה הרבה זמן למשוך. ״חניכים.״ פלטה.
״חניכים?״
״גריזלדה שלחה אותם״ ענתה בגמגום קל כאשר סטף ושון רק קדו בראשם. נראה היה כאילו בדרך מוזרה כלשהי, הם בלעו את הפיתיון.
״מה עכשיו?״ תהתה.
״מתפצלים. את וסטף שמאלה, אני ימינה, תישארו על קשר, לעדכן אותי.״ הורה שון. הם התפצלו ברגע שסיים לדבר וכעת כל אחד היה לעצמו.
שון המשיך במסדרונות הארוכים וסקר את המקום. הכול נראה היה כמו מנהרה אחת גדולה.
הוא נתקל במעבדות ריקות ורק באחד החדרים הבודדים הבחין בגופות או שאלה היו נפשות חיות על שולחן הניתוחים. כל מחשבה שעברה בראשו הביאה רק לשאלה אחת, ״מה הוא המקום הזה, לעזאזל?״.
מריאן וצ׳ילי לא נמצאו בשום מקום.