הבריחות של הבחירות – הקדמה

גשם כבד.
אני מתנשמת, מהיר וקצבי. לא משנה מה אסור* לי להפסיק לרוץ.
הוא מאחורי " עצרי! " הוא צועק. אסור לי לעצור, אסור* לי.
" כאן סמל ראשון הנרי, מצאתי* את הילדה, אני חוזר מאצתי אותה, מבקש תגבורת.
האם קיבלת? " השוטר קרא במכשיר הקשר שלו.
" קיבלתי סמל, מה המיקום שלך? "
" 103 צפונית לדרום העיר, כרגע אני במרדף ואנו מתקרבים לרחוב לילך "
"נשלח אליך אנשים במהירות אדוני " השיחה נגמרה.
השוטר קורא מאחורי " בבקשה עצרי, לא אפגע* בך " הוא מנסה להאיץ ולצמצם את הפער בינינו. עייני דומעות, איני רואה דבר, רק את דרך הבריחה ממנו. הרעמים מתחזקים.
" עזוב אותי! " אני צועקת ומתנשמת חזק יותר, אני חייבת לצאת מהמצב* הזה.
פנייה בכביש, אני פונה. הוא מחליק מהמדרכה אך עדיין מאחורי, קרוב*.
כל כך הרבה גשם, אני חייבת למצוא מחסה*. אנו ברחוב יד לבנים ומתקדמים ללילך, הפנייה הבאה. הסינטה, שם אני יאבד אותו. אני מגבירה את הריצה ומשתדלת להישאר רגועה*.
השוטר מאחורי מתחיל להיעלם משדה הראיה שלי.
הרגליים שלי מתעייפות אבל אני חייבת להמשיך. אני פונה ברחוב לילך ומתקדמת לסינטה, המחסה שלי*.
אני נשענת על הפח הגדול, מתיישבת ומניחה לעצמי להירגע. (למזלי ממש מעל הפח יש מדרגות חירום, הם די חוסמות את הגשם).
ממש מתחת לפח הוא מחכה* לי, התיק שלי. אני מושכת אותו קרוב עלי, הוא לא נרטב.
מהתיק אני מוציאה את הג'קט הנוסף, מורידה את שלי (שרטוב לגמרה) ושמה אותו.
" הוא לא תפס אותי, הפעם*. אני חייבת להיזהר יותר " אני ממלמלת לעצמי. אם השוטר היה תופס אותי 'הוא' היה משחרר אותי איכשהו, ומי יודע מה היה עושה* לי כי נתפסתי. הגשם נחלש. אני מוציאה מתיקי את המחברת* השחורה שלי ומתחילה לכתוב.