אופטיפסימי

כואב לי, כשאני רואה את חורבות התמימות של האנשים החדשים
כשאני לא מצליח לשנות את התפיסה של החיים.
צרות של אחרים כאבים מוזרים והתהפכויות בלילה שקט,
כשהסבל כל כך מתוק שהוא כבר מהפנט.
חתכים חתכים כולנו חתיכים וחתיכות, כולנו מכות
סיוטים סיוטים כולנו חולמים וחולמות, בעיקר הזיות.
זה לא דרך זה לא פתרון ומה שאני אומר נקלט רק בערך
המעלות עולות והאלימות הולמת, המחשבה הנקייה נעלמת,
אני רוצה ללמד את הלקח שממקומי איני יכול וצונח.
אני יותר מזה, זה יותר ממה שנראה והמסר חד וקודח,
עצבות וכולנו ריקנות כולנו ברי חלוף והרגשות של סוף.
אין אופטימיות תחת השמש בזיכרונם של צרחות ליל אמש.
כואב לי כשאני שומע שאין תקנה, אין חיוך אמיתי,
הכול בשם הכאב שצורתו מתפרשת כדבר אומנותי.
באים והולכים הכול זה זמנים הכול זה כאבים,
נכתוב, נכאב ונרדם.