דרכי ביטוי

"הוא מושך לי בשיער!" רטנתי מכאבים. אמו של הילד אמרה לו להפסיק והוסיפה "אל תדאגי חמודה, כך הוא אומר 'אני אוהב אותך.'" היא חייכה. אני לא חייכתי. אין לי סיבה לחייך. הוא המשיך ושוב אמרתי לו להפסיק. "ככה לא מראים אהבה" השבתי. "ככה הוא מראה אהבה." אמו אמרה כאשר היא מדגישה את המילה "הוא". היא העירה לו פעם נוספת שיפסיק. הבטתי אל אמי – שעמדה רחוק ממני ולא יכלה לשמוע את קולי – בתקווה שתבין את המבט ותיקח את הילד המטריד משיערי. לאחר כמה רגעים היא הגיעה ועזרה לי להשתחרר מאחיזתו של הילד. התרחקתי ממנו כמה שיותר מהר והוא החל לצרוח. "מה יש לו? למה הוא משך לי בשיער ולמה הוא צורח?" שאלתי בכעס את אמא. "דבר ראשון תנשמי עמוק. הכל בסדר באמת. לכל דבר יש סיבה. הילד שכרגע פגשת? הוא אוטיסט." ענתה ברכות. "אוטיסט?" שאלתי בכעס. "מה זה בכלל אוטיסט? אנשים שמושכים לילדות את השיער? אני לא מבינה!" נגעתי בראשי והוספתי כמה הערות של 'אאוץ", אף על פי שהכאב הפסיק מזמן. "בואי נשב על הספסל ואני אסביר לך." היא אמרה והצביעה על ספסל צהוב שהתאים באופן נפלא לגווני הכתום של גן השעשועים. התיישבנו על הספסל. הטון שלה היה רציני, לכן כנראה ש"אוטיסט" אלה לא אנשים שמושכים לילדות בשיער (בעצם אולי כן). "נו? מה זה אוטיסט?" שאלתי בחוסר סבלנות. "בואי אני אדגים לך." היא אמרה. "למשל… נכון כשאת עצובה את אומרת לי שאת עצובה? אנחנו יושבות ומנסות להבין ביחד למה את עצובה ואז את כבר לא נהיית עצובה?" היא שאלה. "נכון." עניתי, מנסה להבין לאן היא חותרת. "ובכן, ילדים אוטיסטים מתקשים לבטא את עצמם ולהסביר לאחר מה הם מרגישים. הם מבטאים את הרגשות שלהם בצורה אחרת. לרוב בצורה שמשלבת תנועות גופניות. כשדיברתי עם אמו היא אמרה לי שהוא נוהג למשוך בשיער לאנשים שהוא מחבב. את מבינה? הוא לא ניסה להכאיב לך, הוא רק הראה לך חיבה. אני במקומך הייתי מאוד מוחמאת." היא קרצה."למה שתהיי מוחמאת אם מישהו מושך לך בשיער?" עניתי. "שוב את נהיית קטנונית?" היא אמרה והחלה לצחוק.
"למה כשהוא עצוב הוא לא יכול להגיד את זה לאמא שלו? ולמה הוא פשוט לא אמר לי שהוא מחבב אותי?" שאלתי, מנסה להבהיר את דבריה של אמי. "כמו שאת נולדת מקסימה ונהדרת לפני שבע שנים, ככה גם הוא. ההבדל ביניכם הוא שבנוסף למקסימות והנהדרות, הוא נולד אוטיסט, הוא נולד ככה. אני לא רוצה לסבך אותך עם הסברים נוספים, לכן מה שעלייך לדעת עכשיו זו העובדה שדרכי התקשורת שלו שונות משלך. את זוכרת מה אני ואבא לימדנו אותך?" אמרה בהרמת גבה. "לא לשפוט אף אדם לפני שאנחנו מכירים אותו?" עניתי בהיסוס. "גם. אבל בעיקר, חובה לקבל כל אדם באשר הוא אדם, גם אם הוא שונה ממך." היא ענתה והצמידה אותי אליה לחיבוק.
"אמא?" אמרתי והבטתי לכיוונה. "אני חושבת שאני צריכה ללכת לילד ולהתנצל על כך שהייתי חסרת סבלנות." היא הביטה בי במבט מלא הבנה. התרוממנו מהספסל והלכנו לכיוון הנדנדות, שם הילד ואמו שהו. אמא התחילה לדבר עם אמו של הילד אך לא ממש הקשבתי למה שהן אמרו. לי הייתה מטרה חשובה לעשות. "היי" אמרתי לילד. הוא לא ענה. "אני מצטערת שכעסתי שמשכת לי בשיער. אמא הסבירה לי הכל… וגם אני מחבבת אותך". הוא לא הביט בי. הוא בהה באוויר. לרגע היה נראה שהוא לא עומד להגיב, אך לפתע הוא התחיל לצחוק. הוא בטח הבין, הוא שמח. גם אני התחלתי לצחוק. הוא דווקא נראה רגיל לחלוטין כשהוא צוחק. אני חושבת שאנחנו הרבה יותר דומים משונים. אולי אנחנו לא שונים בכלל.